נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

מבט אחר על התקווה

 

כשהייתי ילדה חשבתי שכשאגדל אביא את השלום. 

בתי בוכה ולא מוכנה לישון לבד במיטה. היא נשכבת-נרדמת ואז בוכה שאבוא. אני באה, מחבקת, מלטפת ומסבירה שהיא כבר גדולה. היא נרדמת ומתעוררת אחרי דקה שוב. בכי. אני כבר מיואשת. אני מציעה לשיר לה שיר. 
שתיים בלילה ונמאס לי לשיר פרח נתתי לנורית. 
אני שרה לה את התקווה. לא יודעת מאיפה זה צץ לי.
לא שרתי את ההמנון ברצינות בערך מאז שהשתחררתי מצה"ל. לראשונה מזה עשור הוא לא מעורר בי אנטגוניזם.
כל עוד בלבב פנימה 
הנפש שלי הומה 
יש בי עוד תקווה
ברגע שהלב כבוי נגמר כל הסיפור. 
איפה הלב שלי? 
כשנסענו היום בפקקים חזרה מהיער אחרי ארבעה ימים של טבע מוחלט, ניתוק סלולרי ובועה חברתית ראינו עשרות אנשים צפופים על שולחנות קקל, ממנגלים, פחים עולים על גדותיהם, מוסיקה רועמת מבוקסות
כל מה שמעורר בתוכי כיווץ אלים. חוסר אונים. 
אבל גם כאן פתאום תחושה אחרת.
גם הם חלק ממני. 
בסוף בסוף עמוק בלבב פנימה כולנו עשויים מאותו חומר. כולנו מבקשים להרגיש אהובים. שייכים. 
חלקנו עטופים בהמון עטיפות ושכבות. חלקנו וויתרנו. חלקנו מעולם לא נחשפנו לתחושה הזאת של היותנו נפלאים. 
ברובד החיצוני קל להתנער מכל זה. להסתגר בבועה, לאטום את הפתחים. להתגונן.
אבל אני רוצה לבוא בלב פתוח וחשוף. 
ככל שהפצע עמוק יותר ככה הצורך עמוק יותר 
במגע, בקרבה, באהבה, במבט. וזה קשה. כי צריך להתגבר על השכבה החיצונית הדוחה. 

שלשום ביער פגשתי עץ ברוש. משהו רע מאוד עבר עליו. הענפים שלו צמחו בפיזור לכל הכיוונים כאילו הוא מנסה לברוח מעצמו בבהלה. ענפים רבים שלו היו יבשים וקשים. ביקשתי ממנו רשות להתקרב. הוא שמח! כן, זה נשמע הזוי אבל העץ ממש קפץ לקראתי בשמחה, מעט העלים הירוקים שנותרו התנופפו לקראתי בחוזקה. הרגשתי את לבו הפועם של העץ שכל חייו עומד נטוע במקומו ואף אחד מעולם לא טרח לשבת בצילו, להתבונן בו בלי שיפוט, להיות איתו. לאהוב אותו. 
זה היה רגע מרגש של חיבור. 
שכבתי תחתיו והרגשתי שקט. הרגשתי גם את הבדידות שלו ואת הכאב של היער. שאלתי אותו מה היער צריך? ומה אנחנו צריכים בתוכו כדי להרפא? 
הוא לחש לי - רכות. מבט רך. שרואה דרך הפצעים, דרך הגזע המחוספס והטחוב את הלב הפועם. את הירוק. את התקווה. את הנפש ההומה פנימה. 
לרגע נדמה היה לי שכל עדת הברושים שכיתרה אותנו עוצרת את נשימתה וכמו רחש עובר בקהל
תראו תראו את זאתי, היא מדברת איתו. עם ההוא. 

אף אחד לא צריך להיות לבד. גם לא עץ. 
חזרתי למחנה. 

יש הרבה כאב. כל כך הרבה כאב בכל מקום שאפשר לטבוע בתוכו ואני מנסה לעשות לי סירה קטנה שאוכל להיות עם הכאב בלי לשקוע. שאוכל לחזור לילדה הזאת שהייתי שבאה לעולם עם ידיעה ברורה של שלום. של אהבה. 
בטעות התבלבלתי וחשבתי שזה עניין של פוליטיקה והפגנות ועצומות והתרסה ושלום-עכשיו
ועכשיו אני מבינה שעשיתי את כל מהלך חיי כדי להגיע להבנה שמעבר. ושהגיע הזמן לפתוח עוד רובד של הקשבה. לעשות קפיצה קוונטית של הלב. כמו לעבור מפתיחה 3 לפתיחה מלאה בשעה- צירי הלחץ כבר כאן. משהו רוצה להיוולד. 
התקווה בת שנות אלפיים. מי אני שאוותר עליה. 
לראשונה בחיי הבוגרים לא מתביישת לא רוצה להתנכר לה, לא מרגישה את הציניות הרגילה, את ההתנשאות הפוסט- שמאלנית פוסט-ציונית פוסט-מיינסטרימית שגורמת לי כבר שנים לא להרגיש כאן בבית. לראשונה מרגישה את זרמי המעמקים, את מה שנמצא מתחת להכל. 
התבלבלנו. פשוט התבלבלנו ויצא לנו ביבי ויצא לנו עקום כל כך. ולא, זה לא מצדיק שום דבר, זה לא "אוי מתוקי, התבלבלת, לא התכוונת לכבוש עם אחר" זה לא מסיר אחריות זה רק רצון לפעול בשכבות העמוקות יותר של הקיום האנושי. 

הכנתי ביער ערכה להדלקת אש. 
ביום הראשון רק למדתי להפיק ניצוץ מאבן צור ולהדליק איתו עריסה של זרדים. ביומיים הבאים גילפתי מקדח וחטבתי בעץ אבוקדו משטח תחתון ובעץ זית עליון. ורק היום רגע לפני שפירקנו את האוהלים הסבירה לי אחת המנחות- החלק התחתון הוא האדמה, העליון הוא השמיים והמקדח שגילפת ארבעה ימים הוא את. זה האדם
שתפקידו לחבר בין עליונים לתחתונים בין אדמה ורוח, ולהדליק את האש. אי אפשר להיות רק ברוח (ואולי בגלל זה סיסמאות ניו איג'יות מנותקות מרתיעות אותי) וגם אי אפשר להיות רק באדמה, בפיזי, בחומר. צריך את החיבור. את הלב. את האש המחממת הבוערת הטובה. 
אני קוראת לילדה שרצתה להביא שלום לחזור אליי מהגלות. עוד לא אבדה תקוותנו.

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags