נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

הבור

 

"נשאר בי בור מהלידה. אף אחד לא רואה אותו אבל אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם עם בור בתוכי וכל הגוף מתארגן אחרת מסביב לבור. נלקח ממני משהו יקר בלידה, וכל הזמן יש בי רצון למלא את הבור עוד ועוד, והוא לא מצליח להתמלא, כמו סיר ענק שאני מטפטפת טיפה ועוד טיפה ואני כל כך רוצה למלא אותו!" נתנו מקום לתחושה הזאת, שיש חלק שממש רוצה למלא כבר את הבור הזה, שהוא יסתם, ולאט לאט הגיעה ההסכמה להיות עם הבור כפי שהוא כרגע. ביקשתי ממנה לחפור את הבור. היא בחרה באדמה החולית וחפרה עם מקל. היא בחרה את ההיקף שלו, והתעכבה רגע כדי להבין עם עצמה כמה עמוק וכמה רחב הוא מרגיש. ואז הוא היה שם, איתנו, ויכולנו להתבונן בו ולראות מה הוא מעורר. בהתחלה עלה רצון לנקות מסביב את כל החול שהוצא מתוכו כי זה היה נראה כמו אתר חפירות. ואז נשאר רק הבור ועלה רצון למלא אותו בחול. עדיין היה ברור שיש שם בור, שהאדמה נחפרה שם וזה הרגיש מדוייק. "ככה זה מרגיש. הבטן סגורה, אני כבר לא מדממת, אבל הבור חי וקיים בי. זה כבר לא יחזור להיות מה שזה היה לפני ההריון. התבוננו סביבנו על איזור וראינו שטוואי השטח מלא בבורות שכבר התאחו והפכו לחלק מסביבתם, שקערוריות כאלה של אדמה שקועה או בולטת שנראות כמו חלק שלם מהנוף, ולא היה עולה על דעתנו לומר "איזה מכוער זה" אלא פשוט ככה זה, ככה האדמה, לפעמים ישרה, לפעמים קעורה, לפעמים סדוקה ויבשה ולפעמים לחה. אבל הבור שלה שרק נחפר עוד פצוע וחי ורואים שמשהו שם הופרע. ויחד עם זאת ההבנה שסביר להניח שבמפגש הבא, או אחרי הגשם הוא כבר יתאחה עם סביבתו. היינו עוד עם הבור הפצוע, המלא בחול מעורבב ומתוכו צפה ועלתה דמות. לבושה בבלויי סחבות, מסתובבת ברחובות וצועקת "איפה היא? איפה התינוקת שלי?" אותו חלק שורד, שאף על פי שעבר כבר זמן רב מהלידה עדיין בתחושה שהתינוקת בסכנה, שהיא נלקחה, שכל רגע מישהו יכול לבוא ולחטוף אותה, גם כשהתינוקת מחוברת אליה ויונקת בבטחה. הגיעה הבנה עמוקה שהדמות הזאת כבר זמן רב מנהלת את העניינים. שמתוכה היא פועלת. הדאגה, השמירה, המבט שמחשב קדימה עשרה צעדים וסכנות אפשריות. הבנו גם שהגיע הזמן לשבת עם הדמות הזאת לקפה במקום לנסות לסלק אותה. לפתוח לה את הדלת, להכניס אותה הבייתה, לומר לה בואי, שבי כאן, אני יודעת שעברו עלייך ימים קשים, שדאגת נורא, ועכשיו את יכולה לנוח. הכל בסדר. הבנו יחד שגם לדמות הזאת יש חלק חשוב בסיפור, שהיא לא רוצה לאבד אותה כי "זאת האמא שאני יודעת להיות כרגע, זאת שדואגת". ביקשתי ממנה שתיצור לעצמה ייצוג של הדמות, שמצד אחד יעשה לה מקום ומצד שני יזכיר לה שלא היא זאת שמנהלת את העניינים כרגע. היא יכולה לשתות קפה ולנוח על הספה אבל היא לא בעלת הבית.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags