נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

אחת חלקי עצמי

 

קמתי חולה.
בלילה לבשתי סוודר ועוד אחד ורעדתי מתחת לפוך. בבוקר החום ירד אבל נשארתי חלשה. 
מהימים האלה שאין כוח. 
ביטלתי שתי פגישות.
בראש, מאחור כרוז שקט מונה את כל המשימות שיש לי לעשות והן מצטברות אחת על השניה כמו ערימת כביסה לקיפול. 
התהפכתי עוד ועוד במיטה וקמתי עייפה
הלכתי לפארק לקבל קצת כח מהעצים והאדמה
נרדמתי בשמש 
ליד קקי של חיה כלשהי (תן? כלב? מסריח באותה מידה)
הרפיתי. היום אני לא. 
לא יוצרת. לא מבשלת. לא מתקתקת. 
לא יוצאת מגדרי. 
ועודני כאן. 
העולם ממשיך בזמזומו הרגיל
בחדשות צעיר בן עשרים וחמש 
נפצע קשה מפגיעת מכונית
אני חושבת על עולמו שהתרסק ברגע אחד לחתיכות
ומכבה את הרדיו
שלא יחדרו אליי החרדות
ויעשו להן חדר בלבי
מספיק זרע אחד של ידיעה קשה מהרדיו
כדי ששדה שלם של פחדים ילבלב בתוכי
אז אני מכבה ונושמת
אויר קר של יום שמש בדצמבר
חוזרת הבייתה אל בתי שמתעוררת משנת הצהריים
עוטפת אותי בחום גופה הקטן
מנשקת את לחייה השמנמנות 
ומשהו בי מתרחב כשהיא פוקדת עליי עם הקול הקטן, המתוק-מתוק שלה "בואי!" או "עליי!" ואז יושבת עליי ומנקרת תפוחי אדמה מקערת המרק שלי. 
ואני בהילוך איטי היום
מרגישה את התכנסותו של הגוף
יודעת שזה הזמן הזה בחודש,
הימים שאחרי הביוץ 
שהנה נכונו לי שבועיים של התכנסות, של התכווצות
שככה זה בימים האלה, שאני פחות פתוחה בהם לעולם, יותר איתי, יותר איטי, פחות בנתינה, פחות ביצירה, 
כמו ההתמעטות של הלבנה
אחרי שהיא בשיאה
עד שיגיע הדימום שישטוף הכל, ירוקן, ינקה ויאפשר לי שוב לצאת לעולם, ליצור, לטרוף, לזרוח במלואי. (ואיזה חכם הגוף שלנו שהוא מארגן לנו ככה הפוגות כאלה...) 
והראש שמכיר את התנועה הזאת מנסה לעקוף אותה ולומר- אולי לא? 
הרי יש לך סדנאות חדשות לפרסם, ומעגלים, וקליניקה ואלף דברים שמחכים בתור, אין זמן עכשיו להרפות, אולי תתגברי על הטבע החייתי הזה שלך? תתעוררי את במאה ה21, אין איזה כדור שאפשר לקחת שיבטל את כל זה? לא חבל לבזבז ככה את הזמן שלך? גם ככה החורף כבר כאן וקשה לך בו עוד יותר, אולי נעשה פסט-פורוורד, נוותר על הימים האלה שבהם את חסרת אונים, כעוסה, עצבנית, את כבר מכירה את זה, אז בחייאת אולי תתקדמי כבר? 
אבל זה גדול ממני, אני עונה לו, לראש. כך או כך זה כאן כרגע ואני צריכה אותי- איתי. 
כזו אני, לא מכונה יצרנית שמספקת תפוקה יומית זהה ואחידה. תודה, אבל לא נחוצים לי גם רגשות אשמה. 
כל כך קשה להתמסר לזה
להסכים להיות איתי 
גם כשאני אחת חלקי עצמי
גם כשאין לי משהו חכם להגיד
גם כשהראש ריק
גם כשאין כח. 
אבל אני נשארת. מסכימה למה שזה להיות. 
מחבקת אותי. 
ומחייכת לירח

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags