נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

הרגישי את החיבור הפועם


יושבת ושותה קפה בכוס חד פעמית של ארומה.
הבוקר חתמתי על עצומה 
קריאה נרגשת של גרינפיס לענקית המשקאות
קוקה קולה
להקטין את טביעת הפלסטיק שלה בעולם. 
בכל דקה מושלכת לים כמות פלסטיק בגודל של משאית נכתב שם לצד 
תמונה של ציפור מתה שבבטנה אינספור חלקי פלסטיק שבלעה. 
אני לא מאמינה בעצומות. 
אבל חתמתי. 

שבוע שעבר ראיתי משפחה פלסטינית מחברון מטיילת בפארק הירקון. ילדי המשפחה קפצו למים בתחתונים וצללו עם הראש ובלעו מים ולא עזרו האזהרות שהמים מסורטנים ומזוהמים- הם היו מאושרים ולא יצאו מהמים. 
הרי מים זה כוח חיים. אז מה עם שפכנו לתוכם רעלים. 

כמה ימים אחכ נסעתי למקורות הירקון. 
אמרו לי שהמים נקיים ומותר לטבול. 
אז אמרו. 
נכנסתי וגיליתי מים דלוחים ומעופשים, על הקרקעית בוץ שחור ומצחין משובץ בעשרות בקבוקים ופלסטיק. 
עוגמת נפש. 

איך אמרה לי אשה אחת? זה כמו חלק בגוף שנפגע... זה לא "ההם שמלכלכים" יש כאן איזו קלקול עמוק וגם אם אני לא מלכלכת זה נוגע אליי. ולא רק כי לא כיף לי למצוא טבע מטונף אלא כי משהו עמוק השתבש. ואני חלק מהשיבוש.
אני רואה בזה קריאה. 
במקום לנענע את הראש מצד לצד ביאוש ולצקצק בלשון-
יש כאן קריאה עמוקה לשינוי
לא יודעת בדיוק עוד מה וגם לא יודעת מה אני הקטנה יכולה לעשות שינוי... 
אלו מילים גדולות וחשובות ובסוף... הנה אני כאן ליד הנחל המזוהם שותה בכוס חד פעמית של ארומה. 
ומהרגע שהתחלתי לכתוב ועד עכשיו הושלכו לים כבר עשרים או שלושים משאיות של פלסטיק.
והשמש בינתיים ממשיכה לזרוח ואנחנו ממשיכים בשלנו כי דור בא ודור הולך אמר קהלת והכל הבל... 
ואולי המין האנושי הוא רק אפיזודה חולפת, פסיק מתוך מליארדי שנות קיום בלתי מופרע... 

כשאני מחפשת בתוכי את לב העניין, לפני כל נבואת פורענות כזו או אחרת 
אני מבינה שהכל מתחיל ונגמר בחיבור. 
חיבור שלנו לעצמנו, לאנשיםות אחריםות ולטבע. 
אנחנו חיות עם כל כך הרבה מיסוך וניתוק עם כל כך הרבה לחץ וחרדות עם כל כך הרבה אוטומטים שמשהו הולך לאיבוד.
ואז אין חיבור. 
ויש שימוש. 
שימוש באנשים אחרים כדי לספק את צרכינו. שימוש בטבע כמשאב 
בובר דיבר על זה הרבה לפניי, על יחסי אני-אתה ועל חיבור עמוק לטבע, לכל מה שחי וצומח ודומם. הוא מתבונן באילן אחד ויחיד ומכונן איתו קשר. האפשרות להתבונן בעץ אחד כדבר ייחודי בעל קיום משלו יוצרת חיבור. ברגע שהוא מסתכל עליו כעל משאב או כעל "עוד עץ" משהו הולך לאיבוד. כך גם עם אנשים... האפשרות לפגוש את מי שמולי לא כי הוא חייב לי משהו (בדקו מה ההבדל בין היחסים שלכם עם נציג שירות לקוחות או קופאית רנדומלית בסופר לבין האהובים שלכם) אלא מתוך רצון אנושי אמיתי להפגש, בלי לשאול "מה יצא לי מזה", מפגש של עיניים ולב וסקרנות וגילוי... 

אני מרגישה שמשהו במסע שלי בעולם מתחיל להתבהר. ישבתי הבוקר חסרת שקט מול המחשב, מבוהלת מהריק שנוצר לי כשהחלטתי לא לפתוח מעגל חדש של אמהות אחרי לידה. פחד כזה של מה עכשיו? אחרי כמה שעות של חוסר שקט וחוסר אוויר הבנתי שאני חייבת לצאת החוצה. גם אם זה לפיסת הדשא שקרובה לרעש הבלתי פוסק של הכביש (זה שליד ארומה). ופתאום דווקא בתוך התור ההומה לקפה זה נחת בי. ההבנה שיש כאן קריאה חדשה. 
איך אומרת רונה? קודם יש צלצול פעמון ואז הדבר מתגלה. 
אז הנה הפעמון מצלצל והדבר הזה שמהדהד בי כבר שנים מבקש מקום אמיתי. 
הפעמון של הקשר המשולש אני-את/ה-טבע.
הפעמון שאומר שכשיש קלקול ביחסים שלנו עם הטבע זה אומר שיש קלקול ביחסים שלנו עם עצמנו ועם אחרות/ים
זיהום המים, האדמה, האוויר לא מנותק מזיהום מערכות היחסים שלנו. 
כשאני נוסעת בכביש ומסביבי עצי-שלטים ענקיים מהבהבים לי "תקני עוד מאיתנו" או "את צריכה יותר גדול" או "עדיף שתראי ככה" ומעט העצים שעוד קיימים שקועים בתוך מסגרות בטון, עייפים ומרוטים אני מבינה שמשהו השתבש. 
אין דרך אחרת לראות את זה. 
אנחנו יורקות לבאר שאנחנו שותות ממנה- ליטרלי.
כי כשחנקנו את הטבע חנקנו את עצמנו. 
כי כשהטבע הנפלא והאדיר שהיה כאן הרבה לפנינו ובתקווה גם הרבה אחרינו הופך לכלי שניתן להשתמש ולרמוס ולזרוק ולזהם ולקחת בלי לחשוב ולאכול בלי לדעת אז כך גם אנשים. 
וכן, יש קשר הדוק הדוק בין היחס לטבע ובין דיכוי של אוכלוסיות אנושיות שלמות, של מגזרים שלמים ושל בעלי חיים. כי ככה זה עובד- אם אני מרשה לעצמי לרמוס את מי שחסר כוח זה לא משנה אם הוא ילד/ה קטן/ה או איש/ה שעובד/ת בלי תנאים סוציאלים או זקנ/ה שחי/ה מקצבה מבישה או פרה שחלבה נלקח ממנה או חורשה עתיקה שנכרתת כדי להקים במקומה פרוייקט נדלני שאפתני. 

חברה סיפרה הבוקר על טקס הפרידה והקבורה שהיא ומשפחתה ערכו לאוגרת שלהם שמתה. על הציורים, והמילים והכינוס המשפחתי שערכו ועל הדמעות והצער והבכי. וחשבתי איזה לב ענק ורחב יש לילדים שלה ולה, שככה מבכים אובדן של אוגרת... ואיך ילד שגדל עם כל כך הרבה כבוד ואהבה וחיבור לטבע ולחיים שבו יגדל להיות אדם רגיש שרואה וחי את העולם, שליבו פתוח ורחב. ילד כזה לא יוכל להיות אדיש לטבע. 

בחודשים האחרונים שיחקתי עם הנסיון של "אפס פסולת". מצאתי את זה כאתגר קשה נורא בתוך החיים שלנו שלא בנויים בצורה שמאפשרת את זה בקלות או במאמץ. הרבה יותר נוח לשכוח. הרבה יותר נוח לזרוק לפח, לחשוב נו, זה בטל בשישים. 
אבל הנה שוב מתעוררת בי הקריאה הזאת שאומרת לי

קומי, התנערי
הוציאי את מה שמרעיל אותך 

 


מחייך ומגופך
חפשי כנות וחיבור וחיות 
חיי בעולם הזה מתוך יראה
בדקי איך כל תנועה שבך משפיעה
בחרי באלו שמוסיפות אהבה וחמלה
שאלי שאלות
אל תעצמי עיניים 
חפשי את החיבור הפשוט
את העיניים 
בכל מפגש
הקשיבי ללב הפועם של העץ 
או של האדם שמולך
בדקי מאיפה מגיעים
האוכל שלך
הבגדים שלך
החפצים שלך
והאם אדם או חיה או נהר 
סבלו 
כדי שאת תזיני את עצמך 
ורק אז בחרי שוב
צאי החוצה כמה שיותר
קירות יוצרים קירות
הורידי מחיצות 
הסירי מסיכות
הסכימי ללב החשוף והרגיש שלך
לפעום בחוזקה

הרגישי את החיבור הפועם של הדברים
בקשי רשות 
הקשיבי לתשובה
קחי מה שאת צריכה 
ולא יותר מזה

 

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags