נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

כשאגדל אהיה רגילה

נוסעת באוטו וברדיו מתנגן שיר. לזמרת יש קול גבוה ועמוק שגורם לי לרצות לבהות בה ולטבוע בקול שלה. 

אני חושבת לעצמי שכשאני שרה יש לי קול ממש רגיל. קול כזה כמו של כולן, שמתאים לטקסים בבית ספר, קול גנרי. זה תופס אותי לא מוכנה. כאילו שנים אני חיה בתוכי עם קול כזה שאומר לי "אין בך משהו מיוחד" או "כמוך יש כבר אלפים" "אין לך מה לתרום לעולם" ואף פעם לא הבחנתי בקול הזה. הוא לא קול חזק של ביקורת עצמית או כתישה אלא לחישה רכה. כזאת ששומרת עליי מלהעיז לצאת החוצה. תחושה כזאת שאין לי מה לחדש אז למה בכלל לנסות. 

אני נזכרת איך אהבתי לשיר. כבר בתור ילדה. בכתה ו בטקס סיום שנה רציתי נורא להיות זאת ששרה בסולו את "עוף גוזל", בדיוק כמו שראיתי בטקס סיום של אחותי הגדולה. כל השנה התאמנתי באמבטיה, ערב-ערב מול המראה. בסוף למרבה האכזבה שרנו כל הכתה יחד. השתתפתי בכל הטקסים בתיכון ובצופים. אבל לא הרגשתי שיש משהו בקול שלי שהוא ייחודי או יפה. כולן שרו. כל הבנות, טקס יום הזכרון בביתספר היה נראה כמו תחרות אירוויזיון. 

הפסקתי לשיר כשסיימתי תיכון . נשארה רק הפנטזיה. 

 

בכתה ה' כתבתי ספר. לא סיפור, ספר, מחברת שלמה סודית שכתבתי בה בהתרגשות רבה ובסודיות שנה שלמה סיפור על סשה, ילד יהודי בשואה (למה בגיל עשר היה לי ידע מטורף בנושא השואה זה כבר סיפור לזמן אחר). הייתי ממש ממש גאה בספר הזה. לא סיפרתי עליו לאף אחד ורק בסוף השנה, כשביקשו מכל הילדים לכתוב סיפורים ליריד שנערך בבית ספר הראיתי אותו למורה. אני חושבת שהיא שמחה אבל לא באמת הבינה את גודל המאורע עבורי. מבחינתי נתתי לה את הקרביים שלי, את כל המאמץ והמחשבות והיצירתיות והרגישות שלי שמתי בתוך המחברת הזאת. רציתי להיות סופרת. הרגשתי שכתבתי משהו ממש חכם ומוצלח. אבל כולם כתבו סיפורים, וכל ילד קיבל עותק של הסיפור שלו כרוך בספירלה. שוב עלתה בי התחושה הזאת של - כן, אני כותבת יפה, אבל לא יצא מזה משהו באמת. 

 

 

 

ופתאום הבוקר ההבנה הזאת שגדלתי עם הקול הזה בתוכי. שאין בי משהו מיוחד. אין לי איזה כשרון יוצא דופן, אין בי משהו שפורץ את השורות. אפילו השם שלי, נעה, הוא השם הכי רגיל ונפוץ. רק בשנים האחרונות אני לומדת לאהוב אותו, את התנועה שבו. אני פתאום מבינה שהאופן שבו אני תופסת את חווית הקיום שלי היא "אני רגילה". אין בי משהו יוצא דופן. יש בי דברים טובים, תכונות טובות ומוערכות, אבל אני כמו כולן.  

 

זה לא שאני חושבת שצריך לגדל ילדים ולפמפם להם כל הזמן שהם צריכים להיות כוכבים/ראשי ממשלה/דוד גרוסמנים. זה ממש בסדר לתת לילד להיות ילד, לשיר בלי לחץ, לפתח תחביבים, להתנסות בדברים, לפגוש את עצמו בכל מיני דרכים ומקומות. 

אבל אני כן חושבת שצריך להבין שכל ילד וילדה הם ממש ממש חד פעמיים וייחודיים. אבל לא ברמת הקלישאה, אלא אמיתי. כל אדם נולד עם טביעת אצבע וטביעת קול אחת ויחידה מתוך מיליארדי בני אדם. כל אדם נולד עם מתנות מאוד מיוחדות. אבל לא תמיד אנחנו בכלל יודעות לזהות מה המתנות שלנו, לא תמיד אנחנו מעיזות להביא אותן לעולם, לא תמיד יש מישהו שרואה אותנו ויודע לומר "וואו" אבל וואו אמיתי, לא כזה על הדרך של "יופי איזה קשקוש ציירת", אלא כזה שבאמת רואה את הדבר הקטן המיוחד במי שמולי . 

 

לפני עשר שנים כשעבדתי עם נערות בסיכון אני זוכרת שהייתה נערה אחת שממש היה לי קשה איתה. כל פעילות או סדנה או נושא לשיחה שהבאתי היא הביעה התנגדות עזה (לא מילולית אלא פאסיב אגרסיב כזה). על כל דבר אמרה "איזה משעמם". היא הייתה מאוד עסוקה במראה שלה, בשיער ובציפורניים. זה חירפן אותי. אני זוכרת שהמנחה המדהימה שהייתה לי אמרה לי שבשבילה לומר שהכל משעמם זה הדרך שלה לשמור על עצמה, כי החוויה הפנימית שלה היא של ריק מבפנים. אין בה את את הידיעה שהיא שווה משהו, ייחודית, בעלת ערך. כשאת מביאה תוכן, היא אמרה, זה פוגש את הפחד שלה מלהרגיש כלום וריק. אז עדיף מבחינתה להקדים ולומר מראש על הכל שזה משעמם. להשאיר את הכוח אצלה. כדי להגיע אליה את חייבת למצוא משהו אחד אמיתי שאת רואה בה שהוא טוב ומיוחד. גם אם הוא ממש קטן. אין כאן חוכמות- אי אפשר לזייף אהבה. 

 . 

 לרוב אנחנו נכנסים לתוך מערכת שרוצה לייצר מאיתנו תוצר אחיד, דומה, עם תפיסת עולם דומה, שיצביע מרכז ויראה השרדות בטלויזיה, יבלה בקניון בשישי ויאכל חמין בשבת. למערכת נוח יוצר כשאנחנו דומים. כשלכולנו ערכים דומים, חגיגות דומות, שאיפות דומות. מערכת החינוך רוצה לייצר את "דמות הבוגר"', האזרח הטוב, כאילו יש רק דרך אחת לחוות את העולם.

 

קוראת שוב ושוב את מה שכתבתי וגם זה מרגיש לי כמו עוד פוסט עם סיסמאות שילך לפח. שהלוואי והייתה לי היכולת שאני מזהה אצל כותבי-על כאלה, לדייק בכתיבה. לא שאני לא יודעת לכתוב, אני כותבת אפילו טוב אבל שוב, הקול הזה צף ועולה, הוא מאוד מתוחכם, הוא מנמיך אותי, מוריד אותי לקרקע, שולח אותי לראות את המדפים העמוסים בסטימצקי במאות ספרים שמאחורי כל אחד מהם עומד לב ואדם שממש רצה להשמיע את קולו, אומר לי נו, מה כבר יש לך להוסיף? מה כבר יש לך לומר שעדיין לא נאמר? 

אז אני חוזרת הבייתה עם זנב מקופל בין הרגליים. 

החלום מתמסמס. 

 

ובכלל כתבתי את כל זה כי פתאום כששמעתי את השיר ברדיו באוטו הרגשתי שהנה דווקא מצאתי את הדרך שלי... ושאולי זה היסוד שסביבו יצרתי את מדורתה, אחרי שעזבתי את מערכת החינוך הדכאנית- הרצון ליצור את הדבר המיוחד שלי. וכן זה לאט, ובקצב שלי ואני נמנעת בעקביות מכל מיני שטאנצים של שיווק, מעדיפה לעשות בעצמי גם אם זה פחות משוייף (למשל הלוגו שלי, האתר שלי...) משהו עיקש שרוצה לשמור על הקול הייחודי שלי. משהו שלאט לאט מחזיר לי את האמון בי. אין דבר כזה "להיות סתם אחת רגילה". אין דבר כזה באמת אנשים רגילים. כי ברגע שמורידות את כל ההגדרות, ההשוואות, התגיות נוצר מפגש אנושי ייחודי וחד פעמי. 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags