נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

טריפ של חמלה

אתמול צפיתי בסרט שהפך אותי לגמרי. "טריפ של חמלה". הסרט מתעד טיפול מהפכני באנשים שסובלים מפוסט טראומה קשה באמצעות סמים משני תודעה (mdma.) הסרט מביא את סיפורם של שני גברים ואישה אחת וקשה שלא להתאהב בהם. אנשים שרגע אחד בחייהם ניפץ לרסיסים את כל מה שידעו והוביל אותם לתחתית התהום. המון תקווה וחמלה יש בסרט (ובמחקר) שבסופו מוצגת ההחלמה המלאה שלהם וחזרתם לתפקוד נורמטיבי. אם זה לא היה אמיתי זה היה נשמע כמו סיפור אגדה. 
 הסרט הפך אותי כי הוא מפגיש עם הפחד הקיומי הגדול של הרגע הזה שבו הכל מתנפץ בלי שום הכנה. אחד המשתתפים בסרט הוא נהג אמבולנס שהגיע ראשון לזירת הפיגוע של קו חמש בתל אביב. הסיפור שלו זרק אותי לילדות שלי בירושלים, לשנות הפיגועים הקשים בהם נסעתי יום יום בקו 18 לבית ספר. אני זוכרת את הפחד מהנסיעה. את הגוף הדרוך והמבטים החשדניים של הנוסעים. פעמים רבות ירדתי הרבה לפני התחנה שלי רק בגלל הפחד. והיו גם את סיון וסמדר שנהרגו ואת הפחד מהרשימה שתופיע בעיתון למחרת. היום אני יודעת שחוויתי מה שנקרא פוסט טראומה משנית. שהפחד המתמשך מהנסיעה, ממה יקרה אם, מחוסר השליטה ואי הוודאות, המפגש הקרוב והאפשרי עם המוות כל אלו צרבו בתוכי פחד, משהו באמון בעולם נפגע. 
 אני לומדת הרבה בשנים האחרונות על עבודה עם טראומה, בעיקר סביב שדה הלידה, וההבנה המרכזית היא שטראומה קורית כשאנחנו לבד. גם אם יש סביבנו אנשים, אבל בחוויה הקיומית שלנו אנחנו לבד סבירות גבוהה שתיווצר טראומה. זה נכון לגבי ילד שחווה פגיעה מינית ואף אחד לא רואה, כמו שזה נכון לגבי אשה שיולדת ואף אחד לא קשוב לפחדים שלה כמו שזה נכון לאינספור מקרים בהם אנחנו פוגשים פנים אל פנים את היותנו לבד אל מול חוסר השליטה שלנו בחיינו. 
 המורה שלי רות אומרת שטראומה יוצרת ניתוק אבל ריפוי יוצר חיבור. ולכן יש בעבודה עם טראומה כל כך הרבה תקווה. כי אפשר לתקן, אפשר לאחות את הפצעים. ולכולנו יש פצעים, קטנים או גדולים, והעניין הוא האם אנחנו יודעות ויודעים למצוא את המקומות בהם אנחנו לא לבד, לפעמים כל מה שצריך זה עוד זוג עיניים אוהבות, כאלה שיראו אותנו כפי שאנחנו, שיכירו בקיומנו, בזכותנו להיות אהובות. לא תמיד אנחנו מצליחות לתת לעצמנו את המבט האוהב הזה, לפעמים אנחנו כל כך מסוכסכות עם עצמנו ועם סיפור חיינו שפשוט אין מקום לאהבה ואנחנו מחפשות את האישור הזה שוב ושוב בחוץ ולא תמיד מוצאות. 
 אני חושבת שהסרט אתמול הפיל לי כמה אסימונים חשובים לגבי עצמי ולגבי העבודה שאני עושה. 
 הוא איפשר לי לרגע שוב לפגוש את הילדה-נערה שהייתי. והנה משהו שהיא כתבה לי (תשארו איתי עוד קצת טוב? היא רוצה שתשמעו.)

 

אני ילדה שלוקחת את עצב העולם עליי. 
הכל חשוף.
הכל רגיש.
אני ילדה-זקנה. 
הגוף שלי קטן ורזה, אני הולכת כפופה, 
מסתירה את הכאב שאני מחזיקה.
אסור להראות שכואב לי.
הכל בסדר, 
אני שומרת, אני מחזיקה את שלמות הכל, 
אסור לי להתפרק. 
אני פוחדת שיקרה משהו רע אז אני צריכה להיות ילדה טובה. 
אני כל כך רוצה שיאהבו אותי,
שיקבלו אותי ככה, כמו שאני, 
הלב שלי כל כך רוצה שיראו אותו, 
וכל הזמן הולכת בגוף מכווץ. 
אני ילדה קטנה.
הנפש שלי היא של אשה חכמה. 
רק שרקן קטן אוהב אותי כפי שאני, 
 מחזיקה את סבל העולם, מחפשת פתחים לצער.

 

זאת הילדה שהייתי, שעדיין בתוכי. אבל בשונה מגיל 10 היום אני יודעת לתת לי מבט אוהב. וזה האסימון השני שנפל לי. בשורה התחתונה המהות של העשייה שלי במדורתה זה  ליצור מרחבים מרפאים של חיבור ואהבה. כי שאנחנו יחד, אבל באמת יחד, כזה שבו אנחנו יכולות להביא גם את הילדות שהיינו, להסתכל בעיניים, לשבת סביב האש ולשים את הלב שלנו לרגע בידיים של מי שאיתנו ולסמוך- אז באמת קורים קסמים. 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags