נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

שלום, אפשר לדבר עם אביגיל?

 

נהיה לנו קשה מדי לדבר בטלפון. זה מכביד. אני שמה לב על עצמי, איך הרבה יותר קל להמנע מאינטראקציה, יותר פשוט לשלוח סמס, מייל, וואטסאפ. יש כל כך הרבה דרכי תקשורת עוקפות. אפשר לנסח, למחוק, לנסות שוב. אפשר לא לענות מיד. אפשר להתחיל שיחה, לעבור למשהו אחר, לחזור אחרי כמה שעות, להמשיך, או פשוט לא. אין את ההתחלה המהוססת,המייגעת, הי, מה קורה, טוב, מה המצב, אפשר פשוט לשגר ולשכוח. בימי הולדת, להשקיע זה לשלוח ברכת וואטסאפ עם הרבה אימוג'ים. להתקשר? בשביל מה? בשביל להגיד "נו, איך את חוגגת?" הרי לשני הצדדים זה מעיק. 
 נהיה לנו קשה להפגש. אפילו לנו, שעדיין זוכרים/ות מה זה לגדול בלי האפשרות להיות זמינות 24/7 בחמש מדיות שונות, שהיינו קובעות מקום ושעה ופשוט מגיעות, שהיינו מתקשרות הבייתה "שלום, אפשר לדבר עם אביגיל?" זה נהיה קשה. ככל שהטכנולוגיה נהיית יותר מתוחכמת, מזכירה לנו למי יש יום הולדת מתי (אני עדיין זוכרת את ימי ההולדת של כל החברות שלי מהיסודי והתיכון בע"פ, מוזמנות לאתגר אותי כאן!), מאפשרת לנו לשלוח מייל לבנקאי (עשיתי זאת היום), להזמין שולחן במסעדה בלחיצת כפתור כך המפגש האמיתי, הקרוב מצטמצם, הופך להיות נדיר.וכשאנחנו כבר נפגשות, אנחנו כל כך עטופות/ים באינסוף הגנות ושומרים, בשיפוט, בביקורת, בציניות, ברק-לא-לחשוף את מה קורה לי בפנים, לא להראות חולשה, לשדר שהכל מעולה, לברוח לפיד.
יותר מכל יכולת אחרת שמתנוונת לנו (חוש כיוון גם ככה אף פעם לא היה לי, אז מזל שיש וויז) הכי מדאיגה אותי היכולת הזאת להפגש באמת. פתאום מחשבה שאולי בעוד דור או שניים נפסיק לגמרי לדבר ממש, נצטמצם להכרחי, נשב סביב שולחן ארוחת הערב ונדבר בצ'אט המשפחתי (או גרוע יותר- כל אחד יושב בחדר אחר, אוכל לבד ומדבר בצ'אט או באיך שלא יקראו לזה בעתיד...) מעטים מאיתנו יתעקשו להמשיך ולדבר ולהסתכל בעיניים, נהיה "הזקנים המוזרים האלה שנפגשים ומדברים". אני יודעת שאולי זה נשמע דרמטי אבל זה לא באמת מופרך, זה לא סתם דיבורי "אוי אוי אוי הנוער של היום מחובר כל היום לנייד", אני מרגישה את זה עליי. מרגישה איך נוח לי להתכתב, איך רק אם אני חייבת אני מתקשרת. מרגישה את זה על נשים שפונות אליי, הרבה יותר מפחיד להתקשר, לשמוע קול, לשמוע את השקט של המחשבות שבין המשפטים.

ואז עם כל הדבר הזה, אני מבינה כמה ההזמנה שלי, לבוא למעגלים שלי 
 (לצאת מהבית בערב שאלוהים תשמור!) ולהפגש(!!) עם נשים זרות (!!!) ולדבר על הדברים הכי אמיתיים, של הלב והבטן, דברים שאולי לא העזנו לומר לעצמנו, ולהסתכל בעיניים, כשאין שום שום שום איפה להתחבא, לא וילון ולא מסך, לא צ'אט ולא טלפון, רק חושך (תודה לאל, זה באמת עוזר) ומדורה. זה פשוט מפחיד. 
 אז פתאום אני מבינה עוד יותר את הפער הזה בין העשרות (!) שדיברתי איתן בשבועות האחרונים (בצ'אט בעיקר), ובין המעטות שהסכימו לעבור לטלפון, ובין האמיצות מתוכן שהסכימו על אף הפחד, והמאמץ, פשוט להרשם. 
אני מבינה כמה זה מפחיד לעמוד חשופה, להסכים להביא את עצמנו. אוף כמה שזה קשה. 
 בשני הקרוב יתחיל המעגל ואני יודעת שנעוף שם. אני יודעת כי כבר הרבה זמן שאני הולכת בדרך הזאת, ומבינה שאין באמת תחליף למפגש, ללב, למבט (ולא, זאת לא פרסומת לסלקום). אני יודעת שכולנו בעצם ממש כמהות למפגש הזה. שעם כל כמה שזה מפחיד ודורש מאיתנו לסלק המון קולות ורעשים (עמוס לי, יקר לי, אני לא יודעת אם אתחבר, אני לא רוחנית, אני לא מכשפה, אני לא רוצה לדעת, אני עייפה וכו') אם נשאל את הלב שלנו למה הוא באמת זקוק, התשובה תהיה - מפגש אמיתי, עם עצמנו, עם הטבע ועם אחרות. 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags