נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

פססססט... שומעת?

זה לא הכסף. זה לא המרחק או השעות. זה לא התינוק שלא יכול בלעדיך. 
זה רק הפחד. 
הפחד לעוף (כי אולי לא אצליח? ואולי בכלל אין לי כנפיים?)
הפחד לפגוש את עצמי (כי אולי אין שם כלום?)
 הפחד להביא את הלב שלי (כי זה כל כך חשוף! ומה יחשבו עליי... ומה אם לא יאהבו אותי? ומה אם שוב ארגיש כמו ילדה דחויה שאף אחד לא רואה או מבין?)
הפחד להיות האשה העוצמתית שאני (כי אולי אני לא?)
 הרבה יותר נוח להתעטף בשכבות, בעטיפות, בהגנות שמנתקות אותנו מעצמנו, להשאר בבית על הספה, למלא את הבור שבפנים בנחמה רגעית, להסיח את הדעת והלב, להגיד לעצמי שיום אחד זה יקרה כשיהיה כסף/זמן/הילדים יגדלו/העומס יפחת/התואר יסתיים. הרבה יותר פשוט לא....
כי להיות אנחנו במלואנו תכלס זה מפחיד. ואולי עדיף פשוט להעביר את החיים האלה.
 אני כותבת אליכן אבל בעצם גם אליי. בשבועות האחרונים אני שוב ושוב מזמינה אתכן להצטרף אליי למעגל מכשפות, מחכה כבר לעוף עם מי שתצטרף אבל בעצם מפחדת. מרוב הרצון שירשמו מספיק משתתפות התנתקתי מהמהות שלי, מהמהות של מדורתה. 
 מדורתה זה הערוץ שלי אל הלב הפועם של החיים. זה המקום שבו לא משנה כמה הבית מטונף (מאוד) וכמה ישנתי בלילה (מעט) שם אני יכולה לפגוש אותי ולפגוש אחרות. זה מקור ההזנה שלי. כשמדורתה בוערת אז הכל אפשרי.
וזה כל כך מפחיד!
 מפחיד להתרסק, להתאכזב, לתת את הלב אל מול דלת נטרקת, להשאר לבד, קטנה, חשופה, פגיעה. הפחד שלא יאהבו אותי, שלא יבינו אותי, שלא אצליח להביא אותי במלואי.

אבל הלב שלי מזכיר לי שזה לא יכול להיות. שאם זה לא היה מפחיד זה לא היה חי. שהעניין הוא איך להסכים לעוף למרות הפחד ואיתו. 
 אז הנה אני, כפי שאני עם החלק המפחד לצד החלק שמוכן לעוף שולחת קריאה אלייך שקוראת את המילים האלה עכשיו. אני לא יודעת מי את עדיין, אבל את צריכה להיות במעגל שמתחיל בקרוב

 


 את, שרוצה להתחבר לחלק הפראי, החופשי, זה שלא (רק) חרד ומפחד. זה שלא נכבה והתייבש. זה שמאמין ונובע מהלב, שמתרגש מהחיים, מיופי הטבע ויופי האנשים. החלק הזה שהוא מעיין צלול עם מים מחיים באמצע שרב. החלק הזה שיכול לפגוש אשה אחרת ולראות אותה באמת דרך כל השכבות והקליפות.החלק שאולי שכחת מקיומו או שעדיין לא פגשת. 
אני קוראת לך, שרוצה לפגוש את המכשפה שבך, זו שגדולה מעצמה, שמסכימה לעוצמות שלה להיות, שצוחקת מהבטן ובוכה כמה שצריכה, ולא מוכנה יותר לוותר על עצמה ולבטל את הצרכים שלה, ולהתנצל ולהתכופף ולהתאים את עצמה לאחרים, שנמאס לה מ"לא נעים לי", שרוצה לחיות את התשוקות שלה, להראות את היופי שלה בלי להתחבא, שהלב שלה פתוח וחשוף ורואה כל יצור, שרוצה להיות עכשיו האשה המופלאה שהיא, להפסיק להתחבא, לסלק את כל ההסחות, הזיופים, הרעשים, הרעלים. 
אני קוראת לך לבוא. את כבר מזמן יודעת שאת צריכה לבוא וזה פשוט מפחיד!! 
 בואי, כפי שאת, עם הפחד, שבי ליד המדורה, תרגישי את הגוף, את הלב. בואי, עם הכאב והמבוכה והכמיהה והגעגוע. 
 שבי רגע, שתי כוס תה, תרגישי איך לאט לאט כל החלקים שלך מסכימים גם הם לבוא, בהתחלה מהססים, מבוישים, מוסתרים. בואי, תראי איך מעגל הופך לבית, לקרקע יציבה ממנה אפשר לצמוח. הביאי איתך את הילדה שהיית, שעודך, זו שלא מוכנה לוותר עלייך. הביאי איתך את האשה החכמה שאת, גם אם טרם פגשת אותה. 
 אני כבר כל כך רוצה להכיר אותך!

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags