ארטיק בגינה

אתמול כשבאתי לאסוף את ליאור מהגן היא חיכתה לי בשער. כשראתה אותי מרחוק התכוונה לרוץ אליי אבל הגננת שלא ראתה שאני שם, עצרה בעדה. היא פרצה בבכי גדול. היא נורא נורא רצתה לצאת אליי ונעלבה שעצרו בעדה. שום הסבר לא עזר היא בכתה עוד ועוד. ישבנו על מדרגות הכניסה לגן, היה חם ודביק וכל מה שרציתי זה להכנס כבר למזגן של האוטו ולסוע. זיהיתי את החלק הזה, חסר הסבלנות, זה שרוצה לומר לה "טוב תתאפסי על עצמך, לא קרה כלום, את מגזימה, בסך הכל הגננת רצתה לשמור עליך, את סתם בוכה וכו' וכו'" ידעתי שזה הרי לא יעזור, כי הדבר האחרון שאדם שבוכה רוצה לשמוע זה "אין סיבה לבכי". הבנתי שהילדה שלי צריכה לבכות עכשיו. שהיא אספה כל היום טיפות וחיכתה למיכל הדמעות שיגיע. שהיא בוכה עכשיו את כאב הפרידה בבוקר (כן גם כשזה גן אהוב ומתוק זה כואב) שהיא בוכה נפילות ושריטות שקיבלה במשחק, שהיא בוכה עלבונות קטנים שפגשה (כמות הפעמים שילדות וילדים מכריזים ביום "אני לא חברה שלך" היא לפעמים די מוגזמת.) הבנתי שזה כרגע התפקיד שלי, לא לפתור, לא להרגיע, לא להסיח את דעתה, לא לקנות אותה בארטיק שנאכל בגינה, אלא פשוט להיות מיכל הדמעות שלה. שאלתי אותה כמה היא צריכה לבכות והיא פרשה ידיים וסימנה "ככה". וכמה זה במרחק? "עד הדלת של המטבח וחזרה וגם קצת באוטו". אז היא בכתה עד הדלת וכשהגענו לאוטו הדמעות כבר טפטפו פחות והופיע חיוך ויכולנו לסוע הבייתה בנחת. אני כותבת את זה כי זה לא תמיד פשוט לי להיות מיכל. כי הרבה פעמים פשוט בא לי שזה יגמר, והחלק חסר הסבלנות לוקח את ההגה. אבל אני שמה לב שאני מצליחה להיות עבורה מיכל רק אם המיכל שלי מתוחזק. רק אם אני דואגת לשים לב גם אליי, לאהוב אותי, לזכור שגם לי מותר לבכות, לחפש את המקומות שיהיו בשבילי עוגן וכתף. כי בסופו של דבר גם אנחנו כולנו בפנים ילדות שמבקשות שמישהו שאוהב אותנו יראה אותנו, יתן לנו לבכות בלי לנסות להקטין את הכאב, ואז יקנה לנו ארטיק בגינה.

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square