נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

היה הייתה בכפר קטן מכשפה רעה

היה היתה בכפר קטן מכשפה רעה שאהבה לטרוף ילדות קטנות. מדי ערב, אחרי שכולם הלכו לישון, הייתה נכנסת לאחד הבתים דרך החלון, חוטפת ילדה ואוכלת אותה בשנתה. יום אחד נמאס לאנשי הכפר מהאימה שהטילה עליהם המכשפה, הם חפרו בור עמוק נורא, וארבו למכשפה. ממש קצת אחרי שהשמש שקעה, הם תפסו אותה יוצאת מביתה, וקברו אותה חיה בתוך הבור. עד היום, מי שיאזין היטב, יוכל לשמוע אותה צורחת מבטן האדמה. 
 את הסיפור הזה, סיפרה לאמא שלי האומנת המצרית שלה, כשהייתה ילדה, והיא סיפרה לי. לקח לי הרבה זמן להפסיק לרעוד מהסיפור הזה ולהתחיל לאהוב מכשפות. או יותר מזה, להסכים להיות בעצמי קצת מכשפה.

מכשפות היו (ועודן) נשים שפשוט לא פחדו מהעוצמות שלהן. הן לא פחדו לשאול שאלות ובעיקר להקשיב לרחשים העמוקים של הבטן והלב. הן העזו ללכת עם הקול שלהן, זה שלפעמים היה הפוך בדיוק מהציפייה החברתית. הן קראו תיגר על המוסכמות והנורמות ובעיקר הסכימו לעוף ולא היו מוכנות לדכא ולהשתיק את עצמן גם במחיר הכבד של שריפה על המוקד. העוצמות האלה שלהן איימו על הסדר (הפטריארכלי) הטוב ולכן הפכו אותן למרשעות (הרי אגדות וסיפורים היו הפייסבוק והווי-נט של פעם) הן נודו והוקעו לשולי החברה הוצא להן שם רע של זקנות בודדות, מכוערות עם אף ארוך שאוכלות ילדים קטנים, לובשות שחורים, לוחשות לחשים ומדברות עם עטלפים. הן סימנו את כל מה ש"אשה טובה" לא אמורה לרצות להיות. הרי איזו אשה רוצה להיות בודדה ומכוערת, מקור ללעג ורדיפות? עדיף להיות כמו כולם, להנמיך את העוצמות, לכבות את הבערה, להתעלם מהבטן.

לכאורה אפשר לומר שהיום זה לא ככה, הרי כולנו (או רובנו לפחות) נשים "משוחררות" (גם על הביטוי המוזר הזה אפשר לכתוב פוסט שלם), אנחנו עובדות, לומדות, מטיילות, עושות מה שבא לנו, אבל... האמנם?

האם באמת אנחנו מעיזות לבטא את העוצמות שלנו? האם באמת אנחנו מסכימות לפגוש את כל החלקים שלנו, גם אלו הפחות "מוצלחים"? האם אנחנו מסתכלות על גופנו במראה ואוהבות אותו כפי שהוא? האם אנחנו פועלות מתוך תשוקה? האם אנחנו קמות בבוקר ומרגישות חופשיות לבחור? האם אנחנו מרגישות שהיומיום שלנו ממלא אותנו? האם אנחנו פועלות מתוך הבטן?

תשאלי את עצמך האם אני מרגישה לבד? האם המיכלים שלי מרוקנים? האם אני מוצאת את עצמי כעוסה, חסרת סבלנות, מרוטה? האם האינטנסיביות של החיים דיכאה כל תשוקה? האם אני לא זוכרת מתי עשיתי מקום לעצמי? האם סקס זאת מטלה של פעם בחודש כדי לשמור על הזוגיות? האם אני זוכרת בכלל מי אני? האם כשאני נפגשת עם אנשים, גם קרובים אני לא באמת פוגשת אותם? האם אני עטופה בהמון מסיכות וקליפות? האם אין לי בכלל מושג איך לגשת פנימה אל תוך הגוש הזה שיושב לי בגרון או בבטן? האם החברות שלי כבר מזמן לא מבינות אותי? האם אני לא ממש נושמת?

אני יכולה להמשיך עוד ועוד, אבל בשורה התחתונה, כולנו קברנו את המכשפות שאנחנו בבור עמוק עמוק, והן שם, צועקות וצורחות- תוציאו אותנו! אנחנו רוצות לעוף! אנחנו רוצות לחיות את החיים המופלאים שניתנו לנו, להתלבש בצבעים חזקים, להתהלך בגב זקוף, לטרוף את העולם (פחות את הילדים), אנחנו רוצות לחיות!

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags