נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

אז למה בכלל מדורתה

טקסט שכתבתי קצת אחרי שהקמתי את מדורתה,  אולי אחד החשופים שלי. 

 

6/11/2014

 

מאז שאני זוכרת את עצמי, יש בי את הבערה הזאת, הידיעה הפנימית שהדברים יכולים להיות אחרת, והנה משהו בתוכי משתנה ומקבל צורה ורוצה לפרוץ. משהו בתוכי שחיכה בחוסר סבלנות כל חיי והנה הוא רוצה לפרוץ. אני לא איזו קדושה, אבל זו האמת בתוכי שרוצה לצאת במלוא עוצמתה. שצף קצף החיים עצר אותה, חוסר הבטחון, חוסר האמונה בעצמי עצר אותה אבל היא מתדפקת על דלתות נפשי וצועקת – תוציאי אותי מכאן!!!! יש לך ייעוד בעולם. ואז מגיע הקול המוכר שאומר "די איזה שטויות, מה יעוד, פשוט תחיי את חייך, אין דבר כזה ייעוד" ואני רוצה לסלק את הקול הזה שמחליש אותי שגורם לי להשאר קטנה, שמונע ממני ללכת עד הסוף עם החזון שלי. פתאום אני מבינה את הכאב בטן הזה!!!! שמלווה אותי כבר שנים! הלחץ בבטן. זה זה. זה שם, הייעוד שלי נמצא בבטן, וכל הזמן לא נתתי לו מקום, אז הוא התבטא במערכת העיכול ובלחץ. והנה אני רואה אותך. אני רוצה לתת לך לצאת, אני מתה מפחד כי למה מי אני, ומה זה השטויות האלה ואיך לעזאזל בעידן הפייסבוק שבו כל פלוץ קטן כותב סטטוס ומשפיע ולמחרת הכל נשכח ונעלם ונדחק לקצה התודעה הוירטואלית ואיך לעזאזל יוצרים שינוי תודעה, והרי כל כך הרבה קושי ורוע ועוול ואי צדק ורמיסה ואלימות וכוחנות ובזבוז וטמטום וקיצוניות ושנאה ואטימות וגזענות מסביב ומי אני שאעשה עם זה משהו, רק לכתוב את כל המילים האלה מעייף אותי ומייאש אותי וגורם לי לרצות להרים ידיים.

 

זאת כנראה לא תהיה מהפכה רועשת. זה לא בום טרח. זה לא ביום אחד. זה חיים שלמים. זה לצרף טיפה לטיפה בהתמדה ואולי לא לראות את הפירות. וזה כל כך מתסכל בעולם שבו אין סבלנות לתהליכים. את רוצה ללחוץ על כפתור ומיד לקבל תמונה ומיד לשלוח אותה במייל לקצה העולם ומיד לקבל תגובה אז איך לעזאזל אפשר להסכים לתהליכים איטיים שלא תמיד רואים לאן יובילו אם בכלל, ולייאוש הרבה יותר קל לשלוט, הטמטום והרוע הם אינסופיים וגדולים וצריך הרבה אמון כדי לתת מקום לדברים השקטים, העדינים, לדקויות של יחסים בין אנשים, להתבוננות, להקשבה. אהההההההההה. בא לי לצעוק. בא לי לצעוק את ההבנה הזאת ואת התסכול על כמה זה קשה. כמה אני רוצה לממש ולהוציא לפועל את הייעוד הזה שאני עוד לא יודעת עד הסוף לנסח במילים. וכמה זה מפחיד לצאת לעולם- בקושי תיק במס הכנסה פתחתי - אבל זה גדול ממני. לא רוצה שהמסמך וורד הזה יצטרף לאוסף של עוד דברים שכתבתי, יתיישן לו בתיקייה, לא רוצה לקרוא את זה מחר ולהגיד "מה נסגר איתה". מרגישה שינוי תודעה. רוצה להעיף את הקול הסקפטי, "המפוכח", הציני, המקטין מתוכי. זה שסוגר אותי בתוך הבית, זה שמונע ממני לעוף עם עצמי. רוצה לתת מקום לקול שמבקש לפרוץ, שיודע שהוא מסוגל, שיש לי כוחות אינסופיים, שאני יכולה.

מפחדת להתחיל לפרוט לפרטים את הייעוד הזה כאילו זה יהפוך את זה למטומטם ונאיבי. לא רוצה סתם לכתוב מילים. גם המילה ייעוד בימינו מעלה גיחוך. אנשים לא חיים מתוך תחושת ייעוד. אנשים פשוט חיים את החיים שלהם משבת לשבת, מעבירים את הימים (ואולי בגלל זה כל כך קשה לי תחושת הסתמיות שבלהעביר את הזמן בשבתות האחרונות) אנשים עובדים, הרבה פעמים בעבודות שלא מספקות אותם, כדי להרוויח כסף, כדי לשרוד, כדי לממן מסגרות לילדים שלהם, כדי לטוס פעם בשנה לחו"ל, כדי למות מסרטן. אוי זה נשמע רע. אבל יש בזה אמת. אני רוצה לחיות מתוך תשוקה, לממש את היעוד והשליחות שלי בעולם. גם אם זה נשמע נאיבי. 


 נשים. טבע. חיבור לגוף ולנפש. מעגליות. הקשבה לגוף. הקשבה אמיתית למי שמולי. סבלנות. חיבור לטבע, לחיות, לעצים. ליופי כפי שהוא בלי מסיכות. לחיים עם תשוקה. עם התלהבות. אהבה. אמת. אני כותבת ורוצה לדייק. כל פעם שאני לא מדייקת מתכווץ לי המצח, התחושה הזאת. לא רוצה שהבלון יתפוצץ. להבין את הכאב של כל אדם וחיה. לחבק. ליצור מרחבים אחרים, מאפשרים, מעמיקים, מרחיבים ומצמיחים. כאלה שיאפשרו לכל אדם להיות במלואו ולא על חשבון מישהו אחר. יש מספיק לכולםן אם רק לא נהיה חמדנים. אם נסכים להיות בהודיה למה שיש. לראות שיש לנו המון. למלא את הריקנות והבדידות בביחד, בצחוק, בשמחה, בטוב.
 לא להיות כפופה. להזדקף, להסכים להיות במלואי בעולם. הרגלתי את עצמי ללכת כפוף. לפחד. נשימה עמוקה נכנסה לי עכשיו לגוף. צמרמורת מהידיים טיפסה ועלתה לי דרך החזה והעורף. לחץ. לא רוצה לאבד את המומנטום. לא רוצה לחזור להתעסקות בקטנות. בפייסבוק. מרגישה שהבנה גדולה מתחילה לנבוע ממני. הבנה שמפחידה אותי כי היא גדולה ממני. כי התרגלתי להשתיק או להקטין את המקומות האלה בי. את הייעוד שלי בעולם. כן, שוב פעם המילה הזאת.

 

החיים מתדפקים על הדלת, אי אפשר כל היום לדבר גבוהות, צריך לנקות את הבית, ולשלם ביטוח לאומי ודוחות חניה, ואי אפשר כל היום להיות בתחושת התעלות ושליחות וייעוד כי החיים הם לא זה. אי אפשר לברוח מהחומר האנושי. מהעייפות, ממצבי הרוח, מהפיתויים החומריים... לא רוצה לחיות כל היום בתחושת אשמה על זה שאני לא מצילה את העולם. גם אין לי יומרה להציל את העולם.

 

מה כן יש לי? רצון למרחבים. מרחבים מאפשרי התרחבות. פשטות. חיבור. לחזור לבסיס. כאילו החברה האנושית זה מעין רכב גדול שנוסע בדרך אבל הנהג הוא עיוור שיכור בלי רישיון וכבר מזמן הרכב איבד את הדרך. יש משהו כל כך מייאש ברגע שמנסים לגעת בפקעת החוטים הזאת שממנה התחלתי את כל הכתיבה. כל כך קל לבחור בדרך של התחפרות כי בתור אדם אחד ברור שזה חסר סיכוי. זאת צריכה להיות דרך חדשה. שינוי תודעתי. לא שינוי כוחני. אם אני רוצה שהמציאות תהיה אחרת, אני צריכה להשתמש בשפה אחרת, בכלים אחרים. אולי כלים שלא קיימים עדיין. לא לתת לייאוש ולספקנות להציף אותי. בכל פעם שהם באים להגיד להם- שלום, אני רואה אתכם, שבו פה על הספה מיד אתפנה אני עסוקה עכשיו בדברים שהם לא אתם. כוח לא פותר כוח. אלימות לא פותרת אלימות. והנה קול ספקני נוסף שאומר: כל כך הרבה לפנייך ניסו לשנות, ניסו ליצור מציאות אחרת, מי את בכלל? מה את ישו? אפילו ישו שסחף איתו חצי עולם בלי שום חיבור לאינטרנט- תראי מה נהיה מהנצרות היום. רק מלחמות דת ושנאה.

 

לא. זה לא שם. אני מים שקטים. לאט לאט. סבלנות. צבלנות. התלהבות דתית מפחידה אותי. אבל גם מעוררת קנאה. הלוואי והייתי יכולה לדבוק במשהו בהתלהבות דתית. באמונה שלמה. אולי ככה הייתי מצליחה לפרוץ את הגבולות. אבל היום בעידן הסקפטיות זה כבר לא עובד. התלהבות דתית נתפסת כטירוף, כקנאות, כחוסר שפיות. אבל אפשר להיות שפויה במציאות שלנו? זה או להתחפר כמו עכבר במחילה, לשמוח בחלקך ולקוות שחלקך ישמר או... או מה? או לנסות לשנות. לחצוב בסלע. להיות דון קישוטית. לפרוץ את שכבות הציניות, היאוש. ליצור משהו אחר. להתאזר בסבלנות. לעשות צעד אחרי צעד. כל צעד בזמנו. לא לחשוב על הצעד הבא אלא להיות בצעד הנוכחי במלוא הכוונה. להאמין בדרך גם כשלא ברור לאן היא מובילה. גם כשהיא מתסכלת גם כשאני מרגישה קטנה ומוגבלת. כל כך קשה.

מרגישה את הקטנות שלי. את גבולות הגוף. את צרכי הגוף. רעב. עייפות. 

 

 

 

מדורתה זה מעגל של נשים שיש בו כוח ולא כוחנות. מעגל שיש בו מקום לכולן ואף אחת לא באה על חשבון האחרת. כולן יכולות להיות בו. להיות במלואן. להיות כמו שהן. המעגל גדול מסך המשתתפות בו ולכן הוא יוצר גבול חדש, גדול מכיל ומאפשר. מדורתה זה כמו האדוות במים- מעגל יוליד עוד מעגל גדול יותר וגדול יותר ורק ככה אפשר והכל מתחיל מהרצון לשבור את הניכור והבדידות, וההבנה שרק ככה, יחד, ניתן ליצור מציאות אחרת מציאות עגולה, מחוברת, מקיימת, מאוזנת, קשובה, פתוחה, מאפשרת, מתחשבת, מתבוננת, חומלת, אוהבת, רכה, מלטפת, בוראת. מעגל שבמרכזו האש שהיא התשוקה, היצירה ,הבריאה, החום, הכוח המניע. המעגל שומר על האש שלא תשתלט ותשרוף ותכחיד אלא תחמם ותלהיב לבבות קפואים, תמיס את הציניות והיאוש. 


 ופתאום אני נזכרת איך בשלישי האחרון, הגעתי לפארק הירקון לפני המפגש של הקבוצה, הייתי לבד, והיה חושך, ורוח וגשם, והדלקתי לבד את המדורה, והמחצלות עפו ברוח ופחד נכנס לי ללב וספקות וחוסר בטחון ובלבול אבל אז לאט לאט הן הגיעו, עזרו לי להקים מחסה מהגשם, האש תפסה ובעיקר פתאום הרגשתי כמה זה עוצמתי לשבת יחד במעגל מול האש כשמסביב גשם וקר וכל האנשים בבתים שלהם אבל אנחנו כאן ופתאום משהו נפתח ותחושה שכולנו יחד, ואיזה כיף שכולן עשו מאמץ להגיע ככה בגשם, וכל הספקות והפחדים נעלמו והלב התמלא.

עוצרת את רצף הכתיבה כי איזשהי ציפור פה בחוץ נכנסה לאטרף ציוצים שמסיח את דעתי, ובא לי לפתוח את החלון ולגרש אותה ואז אני אומרת לעצמי רגע אולי היא מנסה להגיד לי משהו, פותחת את החלון ורואה שזה בולבול... ! אז תודה לך בולבול שבאת להזכיר לי – לגברים יש תפקיד חשוב בעולם ולרגע אני לא מנסה להכחיד את קיומם, אלא ליצור איזון בעולם, כי שום דבר בקיצוניות הוא לא טוב. ותודה לאל שיש בעולם יסוד גברי שיודע לשים גבול ולחתור קדימה ולהיות יציב ולאפשר בכך ליסוד הנשי להתקיים (ותודה לאל שיש בולבולים בעולם! ;) ) והנה הוא נרגע, רק רצה שאכיר בקיומו (מדהים!) ואני ממשיכה...  (תכף תנחת פה איזו יונה לבנה)

מדורתה זאת שפה אחרת (אפילו בשם –מדורתה- יצרתי מילה חדשה) שפה שאני עוד לא  דוברת אותה שוטף כי המבנים של שפת אמי הם המכתיבים לי את המחשבה ואת צורת ההסתכלות על העולם. שפה שמרחיבה ולא מחריבה שרואה את השפע ולא את החסר. ואם אני רוצה לצאת מהגבולות של עצמי אני צריכה לצאת קודם כל מגבולות השפה והמחשבה לפרוץ למקומות חדשים.

 

ואולי ההבנה הכי חזקה שעולה לי פה מהכתיבה הזאת היא תחושת התלישות והקטנות שיש לי כשאני לבד. כמה לא טבעי לחיות את החיים לבד ובלי מעגל. אז כן, יש לי חברות וחברים ובנזוג אהוב ומשפחה וילדה מהממת אבל תחושת הקטנות והיאוש וחוסר האמונה והספקות וחוסר הבטחון (חוסר-חוסר-חוסר) מתדפקים כל היום על דלתי כשאני לבד. גורמים לי לא להאמין בעצמי ובקיום האנושי, מוציאים ממני את הרע, את התסכול והיאוש. כי יש משהו מלאכותי, מנותק מהטבע שלנו, הטבע האמיתי שלנו זה שכבר מזמן מזמן התנתקנו ממנו ועטפנו את עצמנו באלפי מגננות ומחסומים וקליפות ושכבות והביא אותנו להסתגר בבתים ובתארים וברכוש ובמלחמת הקיום וההשרדות ובמירוץ המטורף הזה שכולנו יוצאים בסופו מותשים,מרוקנים וחולים (והנה עולה בי קול שאומר: את סתם מגזימה ורואה שחורות, החיים טובים, אפשר להנות מהם, לא הכל שחור, ולא כולם סובלים כל כך בעבודה ובמירוץ, ואפשר לחיות חיים טובים, ולאכול סושי ולסוע לחו"ל פעם בשנה אבל אבל... לא. זה לא זה. זה חייב להיות יותר מזה. נמאס לי לקבל את הדברים כמו שהם בהכנעה. משהו חייב לפרוץ, להשתנות, לקבל צורה אחרת.

 

ויש בי כמיהה לקהילה. כמיהה שהחנקתי והשתקתי ודיכאתי כל פעם מסיבה אחרת, כי זה לא הזמן והמקום, כי אין עם מי, כי החיים, כי משפחה, כי מי אמר שזה יהיה לי טוב, כי זה דורש מאמץ, כי זה לא אני, וכי וכי וכי... קהילה במובן העמוק שלה. לא יודעת עדיין מה זה אומר, זה דורש התבוננות, אבל זה קשור לחיבור עמוק לרגש, לנפש לטבע. זה עוד סתום לי.

מדורתה זה מעגל שבו כל אחת יכולה להיות האש. כל אחת יכולה להיות הבערה שמניעה את הכל. כל אחת יכולה להתחבר לכוחות שלה. וגם כל אחת יכולה להיות פשוט חלק מהמעגל ולאפשר לאחרות להיות האש. זאת הבנה אדירה עבורי שהשינוי יבוא רק מתוך מעגל, ולא כבודדים. ולא מסטטוס בפייסבוק אלא מיציאה החוצה לטבע, מהשלת הקליפות והמסכות, מהחיבור לכוח המניע הפנימי, מהאמונה שאפשר אחרת.

תצטרפו אליי?

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags