נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

לקפוץ על הספה

היא יכולה במשך אחר צהריים שלם לקפוץ על הספה, להשתולל, לשיר, להפוך את כל הכריות לממלכה, לטפס ולבקש ממני כל שלוש דקות- "אמא, תראי!". אני שמה לב שיש התאמה בין הזמנים בהם אני עסוקה או טרודה בדברים אחרים לבין הדרישה שלה שאראה אותה. ככל שאני פחות נוכחת, כך תגבר הבקשה שלה. אמא!!תראי אותי.

בסופו של דבר, בשורה התחתונה, מה שחשוב זה לא אם היא אכלה יותר מלפפונים מעוגיות, או שיחקה יותר בחוץ מאשר במחשב. זה לא משנה אם היא יודעת לספור עד עשר בשלוש שפות או לסרוג בשתי מסרגות. זה לא משנה אם ינקה עד גיל שנתיים או בכלל לא, זה לא משנה אם למדה להרדם לבד או על הידיים. מה שכן משנה, מה שחשוב יותר מכל אג'נדה או עקרון זה אם היא מרגישה שיש לה מקום בעולם שבו היא הכי מופלאה ואהובה. מקום שבו היא לא שקופה. שרואים אותה.

בתוך כל אחד ואחת מאיתנו יש ילד או ילדה שקופצים על הספה ושוב ושוב מבקשים- תראו אותי, אני קיימ/ת, אני נפלא/ה. אני יכול/ה. אני מאמינה שאם כילדים וילדות נתנו לנו את התחושה הזאת, הסתכלו עלינו מדי פעם בעינים בורקות מפליאה ונוצצות מאהבה, אז סביר להניח שגדלנו להיות נשים שמאמינות בעצמן, שבטוחות ביכולתן ומרגישות בערכן (וכך גם גברים אבל נמאס לי מה/// ) ולכן גם פחות נחפש את האישור החיצוני כל הזמן. אותו אישור נכסף לכך שאנחנו בסדר. שאנחנו ראויות ויפות וטובות. אם היה שם מבוגר אחד, הורה או קרוב אחר, שאהב אותך ללא תנאי, גם כשנפלת ונכשלת. גם כשהיה לך קשה, או מעצבן או בודד הוא היה שם וראה אותך.

אבל החיים הם לא סרט של דיסני וכל כך הרבה פעמים משהו שם משתבש בדרך. לא תמיד היה שם מישהו. לא תמיד ראו אותנו. או אולי ראו אותנו אבל דרך הפריזמה המצמצמת של ההישגים שלנו. או אולי היו שם אבל הרגשנו לבד. אולי היה שם תנאי. "רק אם תשיגי בגרות מלאה". "רק אם תהי ילדה טובה" "רק אם תאכלי יפה".

כולנו שוב ושוב קופצים על הספה ומבקשים הכרה. לדעת שמישהו רואה את המאמץ שאנחנו משקיעות. את העבודה הקשה שאנחנו עושות. מבקשות להרגיש יפות כפי שאנחנו, עם סימני המתיחה, עם השומנים, עם הקמטים. אני נזכרת שלפני הרבה זמן ראיתי ברחוב אשה מבוגרת שהרשימה אותי מאוד. היא הייתה כבת שבעים, עם שיער כסוף וחלק, מאופרת ולבושה בקפידה. בלי לחשוב הרבה ניגשתי אליה ואמרתי לה שהיא נורא יפה. היא הסמיקה וחייכה, לא רגילה למחמאות, בטח לא כאלה. לפני כמה שבועות נתקלתי בה שוב במקרה, בחנות שבה היא עובדת, והיא

 

שמחה לראות אותי, סיפרה לי שעד עכשיו המילים שלי הולכות איתה, וכמה זה ריגש אותה. כבר שנים לא אמרו לה שהיא יפה.

אפשר לשבור את הלופ הזה. הלופ שבו מבוגר שלא ראו אותו כילד לא רואה את הילד שלו. אנחנו יכולות לבקש לעצמנו קשרים בהם רואים אותנו כפי שאנחנו במלואנו. קשרים בהם בסופו של יום מי שעומד מולנו מביט בנו בעיניים בורקות ואוהבות, גם כשקשה. אנחנו יכולות לבדוק האם יש בחיינו קשרים ממיתים, מקטינים, כאלה שמכווצים אותנו וגורמים לנו להרגיש לא שוות ולא מובנות- ולהתרחק מהם. אנחנו יכולות לחבק את עצמנו, ואת הילדות שהיינו, להזכיר לעצמנו כמה ביסוד שלנו, אנחנו מופלאות. אבל יותר מכל אנחנו יכולות להביט בילדים ובילדות שלנו, כל יום, אלו שקופצים עכשיו על הספה, מבלגנים את הבית, רואים יותר מדי דורה (החופרת) ופשוט לאהוב אותם, ככה, כמו שהם.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags