נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

גיל ההתבגרות הראשון

 

פתחתי את הבוקר בתחושת תסכול גדולה. שיתפתי בקבוצת אמהות שאני חברה בה שפעם ראשונה שאני מגלה שגיל שלוש נקרא גם "גיל ההתבגרות הראשון". את גיל שנתיים הסו-קולד-נורא עברנו בצעדי בלט קלילים, לא זכורים לי טנטרומים ועניינים, הכל בהבנה והקשבה והכלה אינסוף. ופתאום- בום. לא יודעת מה קרה לילדה שלי... פתאום כל דבר זה "לא!!" וריב, וכעס, ולא רוצה, והכל מתובל בצעקות וצרחות, ודרמות על פצעים לא קיימים, ועל תפוחים שהיא חייבת עכשיו שנקנה ועל כל סיבה הגיוניות ולא הגיונית שתהיה. ומי שמכיר אותנו יודע שאנחנו משתדלים להיות הכי סבלניים בעולם, לתת את כל המרחב והמקום לכל הרגשות (וכן, מותר לכעוס ולבכות ולהיות בתסכול) אבל זה סוחט ומעציב ובעיקר המחשבה והתהייה של האם אני עושה טוב, האם אני פועלת נכון...? אולי אני מפספסת פה משהו? אולי אני לא מזהה את הצורך העמוק שלה? (ויש אצלנו ים של חיבוקים וליטופים לצד לתת מקום וספייס כשצריך...) קיבלתי המון חיבוקים וירטואלים מחברותיי בקבוצה וגם עצות מועילות והנה אני, יושבת בסוף יום מתיש אבל עם חיוך גדול. הרי מה הם בעצם עושים הקטנטנים האלה? מטפסים על עץ ממש גבוה ואז נתקעים בלי סולם וצורחים בכל הכוח "לא רוצה!!" אז צריך למצוא דרך יצירתית לתת להם סולם אבל בלי שירגישו שמישהו פשוט בא והוריד אותם מהעץ כאילו היו תינוקות... לתת להם את הכוח ואת האפשרות לרדת בעצמם אבל בצורה יצירתית... אז בנסיעה לסבא וסבתא כשהתברר ש"אין לי שמיכה!!!!!" הפכתי בן רגע לפיה קסומה שנותנת שמיכות (שקופות, עם נצנצים רק לילדות מהממות) והייתי יותר אסרטיבית לצד החיבוקים, והמצאנו לחש כשפים שבעזרתו הדרך לירושלים התקצרה, והצעתי אפשרויות מאוד ברורות של "יש את זה ויש את זה, ותבחרי", ודיברנו עם הפצע באצבע ושאלנו אותו מה הוא צריך כדי שליאור תוכל לעשות אמבטיה (פלסטר וורוד למקרה שתהיתם) ונתתי גם לבכות, ונשמתי בתוך זה, והפלא ופלא והיה לנו את אחד האחר-צהריימים היותר טובים שהיו לנו מזה הרבה זמן... אני חושבת שאני מתחילה להבין, שליאורי בעצם מגלה את כוחה בעולם. מגלה את נפרדותה בעולם. שבגיל שלוש ילדים עדיין לא יודעים איך לווסת את עצמם ולכן כל דבר הוא בעוצמות גבוהות בטירוף. התפקיד שלנו הוא לעזור להם לווסת את עצמם, ללמוד איך גם אני יכול להיות עצמאי, לבחור בעצמי את הדרך שלי, אבל גם בתוך מרחב מכיל, תומך, אוהב שלא יתפרק. יש כאן בחינת גבולות עצומה, בדיקה מתמדת של "כמה כח יש לי" ודווקא כאן נדמה לי שהם זקוקים לדעת שהכוח שלהם הוא מוגבל ולא אינסופי (כי זה מפחיד להיות בעל כח אינסופי) הם זקוקים להבין וללמוד את ההשלכות של הכוח שלהם. בנוסף יש את העניין של ללמוד שהם לא לבד פה בעולם, ושהשמש שעד היום זרחה להם מהתחת, לא באמת זורחת משם, למרות שהם מופלאים ונפלאים ומהממים, עדיין הם צריכים ללמוד להיות חלק מחברה, שיש בה עוד אנשים שרוצים דברים שונים מהם, שבה לדברים לוקח זמן ולא ע-כש-י-ו... אז כנראה שזה המסע שלנו כהורים, לעזור להם ללמוד את כל זה.... אני כותבת את זה ונכנסת לי נשימה לגוף, ואני מרגישה- אוקיי, אני יכולה לעשות את זה

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags