נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

סיפור הלידה של שחר

 

סיפור הלידה של שחר 29/2/16

סיפור הלידה של שחר בתי השנייה הוא גם הסיפור על החזרת האמון בגוף. הוא מתחיל בכלל בלידתה של ליאורי הבכורה, לפני כמעט שלוש שנים - לידה שהייתה ארוכה, קשה ובעיקר מייאשת. יצאתי ממנה עם תינוקת מופלאה אבל עם אובדן האמון בגוף. בלידה של ליאורי רציתי למות. חיפשתי מושיע חיצוני. לא הצלחתי להתחבר לכוחות שלי, לא האמנתי שהגוף שלי יודע ללדת. פחדתי פחד מוות. חלום הלידה הטבעית פינה את מקומו לאפידורל,  וחוסר האמון בגוף המשיך ללוות אותי הרבה זמן אחרי הלידה גם אל תוך המסע להריון שני. אף על פי שהצלחתי להכנס להריון הראשון בקלות, לא האמנתי שאני מסוגלת שוב. לקחו כמה חודשים טובים של פינוי מקום בתוכי להריון החדש, של הסרת מחסומים ועבודה עמוקה וניצנים של אמון מחודש החלו לנבוט יחד עם העוברית החדשה בבטן. ועדיין, היה זה הריון קשה, מתיש וכואב. בחודש השמיני תקף אותי וירוס קשה שהשבית אותי במשך שלושה שבועות. פחדתי שאגיע ללידה חלשה ובלי כוחות. בעודי שוכבת במיטה מיואשת התחלתי פתאום להקשיב לגוף, שסיפר לי שהוא נעלב ממני. שאני לא מתייחסת אליו. שאני כועסת עליו. פתאום הבנתי איך הייתי שקועה בעבודה רגשית אבל הזנחתי את הגוף, לא נתתי לו את האהבה ותשומת הלב שמגיעים לו. כעסתי שהגוף שלי הופקע ממני והפך לאוסף של תופעות מעיקות- צרבות, גירודים, אנמיה, כאבים באגן ועוד תופינים... ההבנה הזאת הייתה נקודת מפנה חשובה ביותר. כבר בבוקר שלמחרת קבעתי מסאג' מפנק. חזרתי לעשות יוגה פעמיים בשבוע. התחזקתי והרגשתי איך הכוחות שלי חוזרים אליי.

ערב לפני התאריך המשוער התחילו כאבי מחזור עמומים. כבר היו לי כאלה בשבוע החולף ולא ידעתי אם אכן הכאבים הפעם מבשרים על הדבר האמיתי. אהוד יצא להופעה ואני נשכבתי במיטה עם מוזיקה באוזניות מרגישה מדי פעם את הצירונים. שמחתי שהנה זה מתחיל כי ידעתי שמאיה, חברה אהובה ומיילדת בתל השומר תהיה למחרת במשמרת בוקר וקיוויתי שתיילד אותי. הכאבים המשיכו כל הלילה וכל מה שרציתי זה להצליח להגיע לבוקר כדי שנוכל לשים בעצמנו את ליאורי בגן ולא להעלם לה, וכך היה. כשאהוד חזר מהגן התחלנו קצת לתזמן את הצירים שעדיין היו כמו כאבי מחזור חזקים אבל נסבלים, והם הגיעו בערך כל שבע דקות. המשכתי לשכב במיטה, מרוכזת בתחושות, וכבר הבנתי שהפעם זה אחרת. שאני במקום אחר ממה שהייתי בלידה של ליאור. כל פעם שהיה ציר נתתי לו להיות, נשמתי איתו, ובין לבין הרפיתי ונחתי כמה שיכולתי. עדיין הכאב היה נסבל מאוד. עשינו טיול בשכונה, היה יום שמש מקסים והצלחתי ללכת די בקלות (כאילו כל תופעות ההריון נעלמו...)  כשחזרנו הבייתה שמתי לב שהתדירות של הצירים פחתה ופתאום זה כבר לא היה ברור שזה אכן זה. התבאסתי. השעה הייתה אחת בצהריים והבנתי שלמשמרת של מאיה כבר לא אגיע. בינתיים החלטנו שאם כבר שנינו בבית לפחות נהנה, והזמנו טייק-אווי לצהריים. כבר כמעט ולא הרגשתי כלום, והכרזתי- זה לא יהיה היום. הלכתי לישון, וקצת לקראת שלוש וחצי, השעה שבה צריך לצאת לאסוף את ליאור מהגן, פתאום משהו התחזק. לזה לא ציפינו והתחלנו להתלבט...מה נעשה? נחזיר אותה הבייתה ואני אעביר צירים כשהיא פה? ואם זו רק אזעקת שווא? לא רצינו סתם להזעיק את כל העולם (סבתות, דולה וכו') לחינם. אבל כששוב תזמנו את הצירים שמנו לב שהפעם הם מגיעים בתדירות גבוהה יותר (כל חמש דקות) ושהם כואבים יותר. אהוד נסע להביא את ליאור ואני נשארתי לבד. היה לי טוב להיות לבד (בשונה מהלידה הראשונה שבה הצירים פשוט הפחידו אותי ולא ידעתי מה לעשות איתם). התכנסתי פנימה והתרכזתי בהם כמה שיותר. אהוד שם את ליאור אצל השכנה המקסימה שלנו (בכלל היה מדהים לראות כמה ליאור שיתפה פעולה והבינה שמשהו קורה). לאט לאט הצירים התחזקו. הרבה מהם העברתי במיטה. כשבא ציר העברתי אותו בהוצאת קולות נמוכים והשענות קדימה וקצת סיבובי אגן, ובין לבין נשנעתי על אהוד שחיבק אותי. זכרתי את מה שקרן הדולה והמורה המופלאה שלי אמרה- ההתקדמות האמיתית היא במנוחה בין הצירים. לא חשבתי על הציר הבא. לא חשבתי על מה יהיה. הייתי במה שקורה כרגע. הסכמתי לתת לכאב לעבור בי וראיתי שבעצם יש חלק אחד שהוא הכי כואב ואחרי שאני עוברת אותו זה פחות נורא. כשהכאבים התחזקו נכנסתי למקלחת. המון מים זורמים על הגב. בין הצירים נשענתי על הקיר ושוב- המון הוצאת קולות נמוכים עם הציר ותנועתיות באגן. בסביבות שבע בערב הכאב כבר היה חזק מאוד. הצירים הגיעו כל 2-3 דקות ונמשכו דקה ומעלה. הרגשתי שחייבים לסוע לתל השומר אבל התזמון בוויז ניבא פקקי ענק. פחדנו שניסע וישלחו אותנו הבייתה בחזרה (בלידה של ליאור נסענו לבי"ח שלוש פעמים, כל פעם בטוחים שאני בפתיחה גדולה וכל פעם הייתי תקועה על 1.5) התלבטנו מה לעשות אבל כבר כאב לי כל כך שלא יכולתי יותר. יאללה- נוסעים! הודענו לקרן שיצאנו וגם היא יצאה לדרך. הנסיעה הייתה פחות נוראית ממה שחשבתי- דווקא היה לי בסדר לשבת. בכל פעם שבא ציר- קולות נמוכים ובין לבין נשימות. ברקע התנגן דיסק של ליאורי שכבר יצא לנו מכל החורים, אבל באופן מפתיע הוא דווקא בא לי טוב... (מוזיקה אורגנית). הגענו לתל השומר. לא עשינו שם סיור מקדים ולא היה לי מושג למה לצפות. פיספסנו את המשמרת של מאיה, למרכז לידה לא הספקתי להרשם כי נזכרתי בשבוע מתקדם מדיי ולא עזרו התחנונים וקיוויתי ליפול על מיילדת שאתחבר אליה. הקבלה הייתה די ריקה, כמה צירים במסדרון והכניסו אותי למוניטור ואחריו בדיקה שבישרה- 3.5 סנטימטר (!) בעודנו מחכים שיעבירו אותנו לחדר לידה, נכנסה המיילדת המקסימה שבדקה אותי ואמרה- "יש לי הצעה מפתה. תרצו להכנס לחדר הטבעי? בדיוק מישהי וויתרה עליו וכבר הכנו הכל" לא האמנו למזלנו הטוב... ברור שכן!! הלכנו ברגל, מעבירים עוד כמה צירים- אני נשענת על אהוד בעמידה, סיבובי אגן וקולות נמוכים עד שנכנסנו לחדר. וואו... כבר הרגשתי טוב יותר. החדר מוחשך, אור נרות, ריח טוב, ואיריס, מיילדת שהיא פשוט מלאך מהשמיים אומרת לי "בואי, בדיוק מילאתי את הג'קוזי במים חמים". הצירים כבר כאבו בטירוף ובדיעבד אני חושבת שאני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה להמשיך להעביר אותם ככה. קרן הגיעה ואני נכנסתי לג'קוזי, איריס הניחה לי תמיכה לראש והנחתה אותי להרפות כמה שיותר בין הצירים את הכתפיים, את הגוף. כשמגיע ציר למלא את הבטן באוויר ולנשוף לאט. רוב הזמן הייתי בעיניים עצומות, מרגישה איך מסביבי כולם מטפלים בי ברכות, נותנים לי שלוק מים, מעסים לי את הגב עם שמן, מלטפים לי את הראש ויחד עם זאת נותנים לי המון מרחב להיות בתוכי. אפילו אמרתי לקרן, שהמגע שלה היה כל מדויק ונעים- שאני לא מאמינה שלידה יכולה להיות דבר כיף... כל הזמן הרגשתי את התינוקת, דיברתי איתה, הזמנתי אותה לבוא. איריס בדקה אותי מדי פעם עם מוניטור אלחוטי קטן, בקושי מורגש ובכל פעם דיברה איתי בקול נעים ומרגיע. הציעה לי דרכים שונות להעביר את הצירים- בעמידה עם רגל אחת על דופן האמבטיה, בכריעה, לחצה לי על הגב בנקודות מקדמות ובעיקר השרתה עליי אווירת בטחון שהכל בסדר, שאני נהדרת, שאין מה לפחד. לרגע אחד לא גרמו לי להרגיש שיש כאן אירוע רפואי, שצריך להלחץ ממנו אלא פשוט תהליך טבעי ומופלא שקורה. הפתיחה התקדמה מהר. איבדתי לחלוטין את תחושת הזמן. בבדיקה הבאה הייתי כבר בפתיחה שש, וכמה צירים לאחר מכן כבר בפתיחה שמונה. אמא שלי הגיעה. הזמנתי אותה הרבה זמן מראש, אבל פתאום פחדתי שאולי היא תבהל לראות אותי ככה. ביקשתי מקרן שתכין אותה בחוץ למה מצפה לה ושתנחה אותה לשבת מרחוק. היא נכנסה ברווח הקצר בין הצירים ובאה לומר לי שלום. הושיטה לי יד וכמובן שישר שתינו התחלנו לבכות מהתרגשות. הרגשתי איך מגיע ציר ומיד אמרתי "אמא לכי". היא התיישבה על המיטה וצפתה מרחוק. היה לי טוב לדעת שהיא שם, נוכחת איתי. כל ציר נהיה אינטנסיבי. השתוללתי במים. דפקתי על הקירות. צעקתי ונהמתי ובכיתי אבל בכל פעם הם היו מסביבי,שלושה מלאכים, אהוד, קרן ואיריס נותנים לי יד, מעודדים אותי במילים עוטפות ורכות, מזכירים לי לנשום, מזכירים לי שתכף אני פוגשת את הבת שלי. לרגע לא רציתי למות. כאב לי נורא אבל ידעתי שזה לא לנצח. כאב כאב כאב ואני צועקת די כבר, הצילו ואיריס אומרת לי אז תזמיני אותה לבוא לפה! אני מייללת "בואי, בואי כבר..." והנה פתאום הרגשתי לחץ ואיריס אומרת לי- יאללה, יולדים! (ובראש שלי עוד רציתי לתקן ולומר "יולדות"! אבל לא הצלחתי לדבר). היא הנחתה אותי לעבור בתוך המים לכריעה ולהאחז במעקה שמאחוריי. כשאת מרגישה לחץ- תדחפי. עצמתי עיניים. נשמתי פנימה. לא מאמינה שאכן הגענו לרגע הזה. מגיע לחץ. אני דוחפת ולוחצת כמו משוגעת. יצאו ממני קולות וצרחות מעומק התהום שלא ידעתי שקיימים בי. כאילו לא אני שם. איריס מכוונת- אל תצעקי - תדחפי. אני בוכה ששורף לי והיא אומרת הראש כבר כאן. אני מושיטה יד, לא מאמינה. בין הצירים יש לי רגע הפוגה לנשום. יאללה עוד לחץ- דוחפת לוחצת שוצפת קוצפת מרגישה איך אני מסכימה להרפות, להפתח, להיות שער לעולם. איריס אומרת לי אל תפחדי מהלחץ. תני לו להדריך אותך. אני יודעת שיש לי את הכוח, שאני יכולה ללדת את הבת שלי. עוד לחיצה אחת ופתאום הקלה והיא מחליקה לתוך המים שמיד מאדימים. אני לא מאמינה, כולי רועדת ואיריס מושה את שחר מהמים, היא עדיין לא בוכה ואני לרגע נלחצת, למה היא לא בוכה? הכל בסדר איריס וקרן מרגיעות ומניחות אותה עליי, השעה אחת עשרה וארבע דקות. אני באפיסת כוחות מחבקת אותה והיא מתחילה לבכות בכי קטן ומתוק. השלייה יצאה בלחיצונת קטנה ולא מורגשת וקרן ואיריס עוזרות לי לצאת מהמים, עוטפות את שחר ואותי מתחת לשמיכות, היא מונחת עליי ואני כולי רועדת וכואבת ולא מאמינה שילדתי את הבת שלי בעצמי. כמעט 4 קילו של מתיקות בלי שום שריטה או קרע. אנחנו נשארות ככה שעתיים, שחר מנסה לינוק אבל עוד מותשת ולוקחת את הזמן. מעבירים אותנו באפס הפרדה להתאוששות ואחכ למחלקת יולדות. אני עדיין נפעמת מהגוף שלי, מהכוחות שחזרו אליי ומלאת הודייה.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags