נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

הסיפור על הסיפור ששתק במשך שנה

December 16, 2015

אנחנו נפגשות בפארק. יום שמש חורפי, מסביב הכל ירוק. היא שנה אחרי לידה. שנה עמוק בתוך האמהות. הטלטלה של החודשים הראשונים כבר מאחוריה והיא מרגישה הרבה יותר בטוחה באמהות שלה. אפילו מתחילה לזהות את עצמה בנפרד מהתינוק, להזכר במי היא, להתבונן בשינוי העצום שחל בה מאז הפכה לאמא. 
היא שנה אחרי לידה והאיש שלה כבר רוצה עוד אחד, אבל בכל פעם שהיא נזכרת בלידה שהייתה ובהריון שקדם לה, היא מתכווצת ורוצה לבכות. שבועות ארוכים נדרשו ממנה כדי להשתקם פיזית, ועל הנפש עוד רובצים משקעים גדולים ומכבידים. היא באה אליי כדי לנסות יחד להבין, להתבונן, לקבל עוד נקודת מבט, לשחרר את מה שכואב ולתת לו את המקום שמעולם לא קיבל באמת. אחרי הלידה כמעט ולא סיפרה באריכות את הסיפור לאף אחד. לא רצתה להלחיץ את חברותיה שטרם ילדו, וחוץ מזה הרגישה שלאף אחד אין באמת סבלנות לשמוע, כולם רוצים לשמוח עם התינוקי המתוק. היא אמרה לעצמה שזה יעבור, ושהיא סתם מגזימה, ובסך הכל נכון שזאת לא הייתה הלידה שקיוותה לה, אבל כולם בריאים, והתינוק מתוק אז מה זה יעזור לחפור בעבר, זה סתם מכאיב. אז היא שתקה את הסיפור שלה שנה שלמה. בכל פעם שהוא התדפק על דלתות לבה היא ניסתה להסיח את דעתה בדברים אחרים. כשחברות שלה או נשים סביבה ילדו הייתה מתכווצת מהסיפורים- מאלו הטובים שהזכירו לה את תחושת הכשלון וההחמצה שלה, ומאלה הקשים שרק הכאיבו לה. היא נמנעה מקריאת פוסטים בפייסבוק של סיפורי לידה, אותם סיפורים שבלעה בצימאון במשך כל ההריון - עכשיו רק צבטו והכאיבו. 
אנחנו יושבות בפינה קסומה בפארק הירקון, באי הבודד והפרטי שלנו, משקיפות על המים והברווזים, שותות תה צמחים בעוד היא לאט לאט מקלפת מתוכה את הסיפור שחיכה להסתפר. אני מקשיבה בעדינות, לא עוצרת אותה, נותנת מקום לכל מה שמבקש להשמע. יש לנו זמן. בהתחלה אני שומעת בקולה בהילות כזאת, כמו אוויר שנשמר זמן רב דחוס בבקבוק ועכשיו נחלץ הפקק ובבת אחת הוא משתחרר, מתערבב עם אוויר טרי. אני מהדהדת מדי פעם בחזרה כדי להבין טוב יותר, עוזרת לה לדייק את מה שרוצה להאמר. לאט לאט משהו בתנוחת הגוף שלה מתרפה, המתח בכתפיים, משהו שהיה נוקשה בפנים נפתח, נכנסת נשימה. 
אני מבקשת ממנה לבחור שלוש-ארבע תמונות שנצרבו בה מהלידה. רגעים שחיים בה, שכשהיא נזכרת בהם משהו בה מתעורר. היא נזכרת בסיטואציה אחת עם רופא אידיוט שהתעקש לבדוק למרות שביקשה שלא, ואת הרגע ההוא אחרי שעות ארוכות ללא התקדמות שרק רצתה להעלם, לברוח מהגוף שלה, שכבר וויתרה על הכל ורק רצתה שיחתכו לה כבר את הבטן העיקר שהסיוט יגמר. ואז עולה גם תמונה אחרת, כזאת שנשכחה בתוך הסערה, של טיול קטן בין הצירים, שלה ושל האיש שלה בחצר בית החולים, שהצליחה קצת לנשום, וכשהגיע ציר נשענה עליו והרגישה אותו קרוב ואוהב, ופתאום התמלאה בתחושת הודיה על החיבור המיוחד הזה ביניהם של להיות מובנת בלי-מילים. 
ועוד תמונה עולה של רגע קצר, אולי חצי שעה בתוך ים השעות הארוכות שהצליחה להתכנס בתוך עצמה ולהעביר בשקט צירים על כדור פיזיו, מחוברת לעצמה ולתינוק. הרגע הזה נבלע כי מיד אחריו הגיע הרופא האידיוט שהרס את הכל ופקד להשכיב, לזרז, לדחוף, להתערב, לגעת בלי רשות. ברגע ההוא, היא אומרת, הלכתי לאיבוד ועדיין לא חזרתי. דמעות טריות מצטרפות לכאב הישן שהתעורר ומציפות אותה. בשונה מכל הדמעות שהחנקתי, זה בכי כל כך משחרר היא אומרת לי כשאנחנו נפרדות, אני מרגישה שירד ממני חצי טון.

במפגש הבא אנחנו צוללות לתוך התמונות שבחרה, לאט לאט בקצב שהיא מכתיבה. היא מציירת על החול עם מקל, אוספת אבנים ומסדרת את התמונה, עוצמת עיניים ומספרת בבהירות את כל מה שעולה בה. האפשרות לעצור את הזמן, להכנס יד ביד לתוך הרגעים האלה, אבל הפעם ממקום בטוח ומוגן, להתבונן בהם יחד- כשלעצמה יוצרת תנועה בתוכה. 
אנחנו מלקטות ביחד תובנות, מחשבות, תחושות. עובדות הרבה עם מה שהגוף מביא, פתאום היא מדברת ומרגישה את הדופק עולה וזכרון מהילדות צף ועולה ואיתו הבנה חדשה כזאת של "איך לא חשבתי על זה קודם". יחד אנחנו מגלות את הגוונים הרבים של הלידה והידיעה העמוקה שזה לא רק שחור או וורוד אלא תמונה צבעונית וגדולה, רבת פנים. זה לא רק סיפור לידתו של בנה אלא סיפור לידתה שלה, ואיך כל מי שהייתה כל חייה עלה והתגלה בתוך היממה הדרמטית הזאת. לקראת סוף המפגש היא אומרת פתאום, את יודעת, אני מצליחה לחשוב על הלידה ולא לרצות להתפרק. ואפילו יש בי פתאום התרגשות חדשה לקראת הריון נוסף. כל השנה הזאת אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאין יולדת שוב והנה, מדגדג לי כל כך! אני מביטה בה ורואה מולי אשה עוצמתית ויפה, עם ניצוץ חדש בעיניים שממלא אותי בהודיה.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags