נעה ישראלי-רוזנברג

medurata@gmail.com

050-8361907

January 4, 2018

December 10, 2017

October 27, 2017

Please reload

Recent Posts

איך נולדה מדורתה

October 7, 2015

1/1
Please reload

Featured Posts

איך נולדה מדורתה

לפני שהקמתי את מדורתה, הייתי מורה בתיכון (לתנ"ך!) הלכתי להיות מורה ומחנכת מתוך תחושת שליחות מטורפת- רציתי לשנות את המערכת הרקובה, להיות משמעותית, להפוך סדרי עולם. קפצתי היישר לתוך המים הקפואים ומצאתי את עצמי מחנכת כתת מב"ר בתיכון בבת ים. היו אלו שלוש שנים מרתקות ומלמדות, אבל מה שבעיקר זכור לי מהן זה תחושת המאבק המתמיד. בוקר בוקר הייתי משנסת מותניים, לוקחת נשימה עמוקה- ויוצאת לקרב. קרב על שלא יבטלו לי שעת חינוך כי "צריך תגבור במתמטיקה". קרב על שיתנו לי שעות כדי שאוכל ללמד כמו שצריך ולא אאלץ להכתיב כי "יש מתכונת". קרב על תנאי שכר הולמים. קרב מול ההורים שלא לוקחים אחריות. קרב על זה שיש דברים חשובים יותר מ"הספקים", "זכאות", "אחוזי גיוס". שוב ושוב הרגשתי שאני נלחמת מול מפלצת שקרויה "המערכת" וידיי כבולות. במעט שיכולתי לעשות אני זוכרת דיונים על גזענות, על חופש הביטוי, על פליטים, על דימוי גוף. אני זוכרת שיחות מופלאות עם תלמידים/ות, כאלה שנוגעות עמוק בפנים. אבל כל הזמן הרגשתי שאני חלק ממערכת דכאנית. מערכת שיוצרת מצע לאלימות, לגזענות, לשנאה, כי אין בה את התנאים הבסיסיים שכל אדם זקוק להם. המערכת לא רואה את הפרטים שבה, לא מצמיחה אותם (לא את התלמידות/ים ולא את המורות), אין בה אוויר (ברור שיש מקרים יוצאי דופן, ויש מורים יחידי סגולה אבל אני מדברת על הכלל ועל החוויה שלי). כשנגמר לי האוויר והמערכת גברה עליי (חליתי מאוד) הבנתי שאת השינוי שלי אעשה בדרך אחרת. לא במאבקים ולא במלחמות. לא בתוך מערכות גדולות ועייפות. לא בתוך כתה עם אור פלורסנט וארבעה קירות מתקלפים. לא במקום שיש בו כפייה ואין בו הקשבה אמיתית. במקום להאבק בחושך-להעצים את האור (ושלא תבינו אותי לא נכון-אני מעריצה עד עמקי נשמתי מורות שממשיכות לעבוד שם עמוק בתוך הבוץ!)

 

וככה נולדה מדורתה. מתוך רצון לברוא מרחבים חדשים, אחרים, מאפשרים. כאלה שכל מי שבוחרת להגיע אליהם יכולה להביא את עצמה כפי שהיא. במדורתה אני יוצרת שפה אחרת, אוהבת, חומלת, מקבלת (במקום כוחנית, תחרותית, שיפוטית, מפרידה). במדורתה אני בוראת מעגלים, אני נותנת מקום לתהליך ולדרך בלי לדעת לאן תוביל. אין מדדים, הספקים, הישגים. יש התבוננות מעמיקה, יש התרחבות, ויש מקום לכל אחת להשמיע את קולה, להבין את עצמה, לקבל את כל החלקים שבתוכה.

 

ועכשיו בתקופה האחרונה כשהארץ מדממת, והמרחב הציבורי והוירטואלי מלא בשנאה מייאשת, אטומה, נוקבת, אני מכווצת כולי, שואלת את עצמי- איך נצא מהבור הזה? איך נצליח לבנות פה חברה שיש בה אהבה, קבלה, צדק, אכפתיות? שלא כל אחד שונא את השני רק בגלל שהוא אחר... וכמה זה מתסכל ומייאש ובא לי לפעמים לעלות על מטוס או לפחות לעצום עיניים עד שהכל יגמר.

ואז אני לוקחת נשימה ומבינה שאפשר אחרת. לאט לאט, טיפה אחרי טיפה. אני לא מאמינה במהפכות של יום אחד (ובטח לא ב"נכנס בהם וזה יפתור לנו את כל הצרות"). אני מאמינה שאם כל אחת תסתכל פנימה, תקשיב לעצמה, תכיר בתוכה גם את מה שמפחיד וקשה, אם כל אחת תהיה רכה כלפי עצמה, תקבל גם את המקומות הלא יפים ותלמד לאהוב גם אותם, נוכל ליצור פה משהו אחר. קשוב יותר, רך, עדין, אוהב.

 

כשאני יושבת במעגל עם עוד נשים סביב המדורה, אני מרגישה מנצחת. שלמרות כל הטירוף והשנאה שקורית שם בחוץ- אנחנו יוצרות משהו אחר. והמשהו הזה הוא יקר מפז. קשה להסביר במילים מה זה המשהו הזה שמתהווה שם, שבוע אחרי שבוע סביב האש. חומות נופלות. קודם חומות פנימיות, אלו שגורמות לנו להיות רוב הזמן מכווצות, עם רגשות אשמה או שנאה כלפי עצמנו. אחכ גם חומות אחרות, כאלה שמאפשרות לנו לראות גם את האחרות, בכאבן ובשמחתן, בגדילתן. אני כבר לא מרגישה במאבק. להפך, אני מרגישה שככל שמדורתה שבט גדלה, כך גם הטוב שאני מביאה לעולם גדל. שיותר ויותר נשים שבחרו לעשות ערב אחד בשבוע משהו לעצמן, והסכימו לצאת לדרך, ומשהו בעולם השתנה. גם אם זה אומר שיש איפשהו עכשיו אשה שמסכימה להסתכל בתמונת הילדה שהייתה ולאהוב אותה. בשבילי זה המון.

אני מזמינה אותך להצטרף גם את למדורתה, להיות חלק משבט מיוחד של נשים שבוחרות להתחבר לאש שלהן, לכוח שלהן, למי שהן. שלא נותנות לניכור ולייאוש להשתלט על המרחב אלא בוחרות אחרת. 
ביום רביעי הקרוב מתחיל מעגל סתיו- ילדה,אשה,חיה ומכשפה. יש עוד מקומות פנויים. אולי אחד מהם הוא בשבילך?

דברי איתי. 
ימי רביעי, 12 מפגשים, מתחילות ב-21/10 20:15 עד 22:45 , 900 שח.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us
Search By Tags